מכתב בלעדי בעברית: משמעות הגאולה ושלילת הבנת הציונות הדתית

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש מכתב ייחודי של הרבי מלך המשיח מתאריך כ"א מנחם אב בשנת תשכ"ח, מתורגם לראשונה עבור גולשי האתר מהשפה האנגלית ללשון הקודש, ובו מוסברת בצורה ברורה מהי משמעות הגאולה על פי התורה, ושלילה נחרצת לרעיון הציונות – על פי הסבר דברי הרמב"ם בהלכות 'מלכים' • 'יש כמה יהודים, שמשתמשים בכל הכוחות שלהם להביא קץ הגלות. וזה כאב כפול, שראשית, זה פשוט הונאת יהודים שיש דרך אחרת להביא את הגאולה ממה שפרט ה', ושנית, שבשעה שהם עוסקים באמצעים ודרכים אחרים במאמץ שווא לסיים את הגלות, אינם יכולים לעסוק בשלימות במלחמה האמיתית נגד הגלות' • למכתב המלא

•••

  מרתק: כשהרבי צעק בחריפות שיום העצמאות עיכב את הגאולה 

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש מכתב ייחודי של הרבי מלך המשיח מתאריך כ"א מנחם אב בשנת תשכ"ח, מתורגם לראשונה עבור גולשי האתר מהשפה האנגלית ללשון הקודש, ובו מוסברת בצורה ברורה מהי משמעות הגאולה על פי התורה, ושלילה נחרצת לרעיון הציונות – על פי הסבר דברי הרמב"ם בהלכות 'מלכים'.

לקריאת המכתב בתרגום חופשי:

ברוך השם, כ"א מנ"א תשכ"ח, ברוקלין ניו יורק.

שלום וברכה. קיבלתי את מכתבך (ללא תאריך). ראשית כל, כבכל שאלה, לא ניתן להיות דיון משמעותי מבלי שיסכימו ב' הצדדים על היסודות שעליהם תלוי הדיון. אני רואה ממכתבך שאתה מסכים שהתורה שבכתב וגם התורה שבעל-פה, הינם סמכות שאי אפשר לחלוק עליהם.

והנה נתברר גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל-פה, שבנוגע לבני ישראל אין הגלות באה מנסיבות צבאיות – דהיינו צבא קטן בכמות, וגם לא מלחץ כלכלי שמצריך הכנעה לכוח חזק יותר וכו'. אלא נתבאר בארוכה פעמים רבות בחומש (כולל סדרות שלמות כמו פרשיות 'בחוקותי', 'כי תבוא' וכו') ובנביאים, ועוד יותר בתלמוד ובספרות הרבנית, שאם היו ישראל תמיד שומרים את התורה והמצוות, מעולם לא היו מגורשים לגלות, אף על פי ש'אתם המעט מכל העמים'. כי מאז ומעולם היו ישראל פחות בכמות ופחות בגבורה בנוגע לכוחות צבאיים וגשמיים, וכפי שאמר דוד במשפט אחד תמציתי 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר'.

לעומת זאת, כשישראל עוזבים את התורה והמצוות חס ושלום, אין שום כוח ושום גבורה צבאית ושום ברית פוליטית וכו' מועילים, כמו שכותבת התורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי וגו", עם התוצאה הבלתי נמנעת של גלות. לאחרי כל הנזכר לעיל, הבדיקה האמיתית לראות אם מאורע כלשהו מבשר את הגאולה אם לאו, הוא לראות אם נעשה שינוי בסיבות הגלות, דהיינו אם נהיה תנועה חדשה בכיוון שמירה חזק יותר בתורה ומצוות. 

עוד נקודה, לאחר החורבן כשלא היה יכול להיות שום שאלה על קיום הצומות של י"ז בתמוז, ט' באב וכו', היה מספר מבני ישראל שנשאר בארץ ישראל והיה מוטל אליהם גם כן החיוב לשמור כל הענינים הקשורים לגלות. ואכן, אלו שנשארו בארץ ישראל וראו בעיניהם את החורבן, הרגישו את הגלות עוד יותר. נזכור גם כן, שצומות ט' באב וכו' היו בתוקף אפילו בזמנו של גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי של הקהילה היהודים בארץ ישראל, קודם שנהרג על ידי ישמעאל.

כבעוד כמה ענינים בתורה, יש מקומות שנתבארים באריכות גדולה. אבל, מכיון שאין ביד כל אדם היכולת והסבלנות ללמוד ענינים אלו בארוכה במקורם, באים הדברים גם במרוכז בקצרה. לכן מוצאים אנו את הענין בנוסח מתומצת על ידי המורה הגדול הרמב"ם, שהיה לא רק מורה לנבוכי דורו, אלא לנבוכים של כל הדורות. ב'יד החזקה' מתואר במונחים קצרים אבל מאוד משמעותיים, כיצד תהיה התקופה האחרונה של הגלות, ואיך תבוא אחריה תחילת הגאולה. 

אצטט מה שכותב הרמב"ם אמנם בתרגום אנגלי, אך עם אנטרפלציות להבהיר את הטקסט, ועם הקדמה. והוא, שנתבאר בשפע בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שהגאולה יבוא על ידי המלך המשיח, כמו שגם הרמב"ם כותב אגב אורחא בחלק האחרון של ספרו – שהוא במובן מסויימת החתימה של ספרו – החלק של הלכות מלכים. שם בתחילת פרק י"א כותב, שהמלך המשיח יביא את הגאולה, ובסוף הפרק מתאר בקפידה איך יהיו הדברים. ומכיון שאינו ספר של פילוסופיה אלא של הלכה, המונחים שבהם משתמש נבחרו בקפידה אך ורק לענין בלי פולמוס ודרוש. וזה לשונו (הלכה ד'):

'ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו. כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. וילחם מלחמות ה'. הרי זה בחזקת שהוא משיח'. [יש לציין שעדיין אין זה סימן בטוח לגאולה, שהרי כל הנזכר לעיל יכול להיות גם בגלות, אבל] 'אם עשה והצליח' [בכל הנזכר לעיל, דהיינו שניצח את כל המלחמות והכריח את כל ישראל ללמוד תורה ולגדור את פרצותיה, עדיין איננו בטוחים וצריכים עוד אות, והוא] 'ובנה מקדש במקומו' [ברור שהוא בירושלים עיר הקודש, זה מעיד שתהיה אוכלוסיה גדולה של יהודים בעיר ההיא, ועדיין אין אנו בטוחים בסיום הגלות, וצריך להתקיים עוד תנאי, והוא] 'וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי'. בוודאי שאין אנו צריכים לעוד פירושים.

רק אוסיף עוד נקודה חשובה, והוא שאין שום פוסק שעורר על הפסק הזה. אפילו המחבר 'שולחן ערוך' שכתב ספר על הרמב"ם, כולל פרק זה, ה'כסף משנה' הידוע, אינו עורר כלום, ומקבל הכל בשלימות. ואין שום פוסק אחר לחלוק.

בטח שיש דרושים וציונים ורמזים שונים לתקופת הגאולה באגדה ובמדרש וכו', אבל דרושים המה, ואינם פועלים כלום על ההלכה בפועל. אפילו בהלכה עצמה מצינו שמתחילה יש מחלוקות בענינים שונים במשנה ובגמרא, אבל לאחרי שהגענו להחלטה הסופית, פסק הדין קיים לכל בלי שום ערעור. ברור מפסק דין הנזכר לעיל של הרמב"ם, שלפני שיכול להיות קיבוץ גלויות ובנין בית המקדש במקומו, צריכה להיות תשובה שלימה וגמורה לתורה ומצוות כשישראל עדיין בגלות, והוא הוא ההקדמה וההכנה לגאולה.

אני יודע שיש אנשים שרוצים לסמוך על איזה מאמר חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין או בירושלמי וכיוצא בזה, כדי לסמוך עליהם דעתם, אבל מעולם תמהתי על אי-עקיבות שלהם. כי בוודאי שהרמב"ם ידע מכל אלו מאמרי חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין או בירושלמי וכו', והבין אותם לא פחות מאלו המצטטים אותם. האי-עקיבות שלהם הוא בזה שבכל שאר המקומות, אותם אנשים עצמם שוקלים כל מילה ולשון של הרמב"ם כהכי מדוייק ולומדים אותה ביראת כבוד נורא. אבל כשמגיעים לפסק דין הזה הפשוט וישר, מתעלמים ממנו לגמרי.

הסיבה שכתבתי בקצת אריכות (אף על פי שהוא קצרה מדי לפי ערך הנושא), היא מכיון שפשוט כואב להתבונן כמה דאגתם של כמה אנשים עם כוונות טובות, אינה במקומה. במקום שכל יהודי נער וזקן, איש ואשה, יקדישו את עצמם בלבב שלם להקטין ולבסוף לכלות את הסיבות שהביאו את הגלות – דהיינו ה'מפני חטאינו גלינו מארצינו'. ומה הם ה'חטאינו' מפורשים ב'שולחן ערוך' – יש כמה יהודים, בלי-ספק עם כוונות טובות, שמשתמשים בכל הכוחות וההשפעה שלהם למצוא כל מיני אמצעי ודרכי המצאה אנושית להביא קץ הגלות.

וזה כאב כפול, שראשית, זה פשוט הונאת יהודים שיש דרך אחרת ממה שפרט ה' להביא את הגאולה, ושנית, שבשעה שהם עוסקים באמצעים ודרכים אחרים במאמץ שווא לסיים את הגלות, אינם יכולים לעסוק בשלימות במלחמה האמיתית נגד הגלות כפסק דין הרמב"ם. ויהי רצון שכל אחד ואחד בתוך כלל ישראל, יקבל השראה שמיימית אמיתית לילך בדרך התורה, ולגדור את פרצותיה, שכל זה יכין את הדרך למשיח לפעול את התנאים הנצרכים להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

בברכה, מ. שניאורסאהן