מה המשמעות שליל הסדר חל במוצאי שבת? כך מסביר זאת הרבי

עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש שיחה רלוונטית של הרבי מלך המשיח משנת תשי"א, בקשר לאפשרות שליל הסדר חל במוצאי שבת קודש, כמו בשנה זו • 'מהחידושים בליל פסח שחל במוצאי שבת [כבשנה זו, שפסח חל בשבת, וליל יום טוב שני של גלויות הוא מוצאי שבת] – השינוי בנוסח ברכת 'אשר גאלנו' – שאומרים 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים', ולא כפי שאומרים ברוב השנים (כשליל פסח חל בשאר ימות השבוע) 'ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים' • לשיחה המלאה

•••

  מרגש: כך 'התפלל' הרבי בדביקות ברגע השיא • תיאור ליל הסדר עם הרבי 

'מהחידושים בליל פסח שחל במוצאי שבת [כבשנה זו, שפסח חל בשבת, וליל יום טוב שני של גלויות הוא מוצאי שבת] – השינוי בנוסח ברכת 'אשר גאלנו' – שאומרים 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים', ולא כפי שאומרים ברוב השנים (כשליל פסח חל בשאר ימות השבוע) 'ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים'. 

החילוק בין שתי הנוסחאות תלוי בהקביעות דערב פסח (זמן הקרבת קרבן פסח): בערב פסח שחל בחול – מקריבים גם קרבן חגיגה, ובליל הפסח מקדימים אכילת קרבן חגיגה לאכילת הקרבן פסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ולכן אומרים 'ונאכל שם מן הזבחים (חגיגה, ואחר כך) ומן הפסחים'.

מה שאין כן בערב פסח שחל בשבת – מקריבים רק קרבן פסח ולא קרבן חגיגה, שאין החגיגה דוחה את השבת, ובאה רק למחרתו, ולכן אומרים במוצאי שבת 'ונאכל שם מן הפסחים (ואחר כך) ומן הזבחים' (החגיגה שתבוא למחרתו). ונמצא, שבהענין דאכילת הפסח על השובע יש חילוק בין שבת לחול – שבערב פסח שחל בשבת לא נוגע כל כך שיהיה הפסח נאכל על השובע כמו בערב פסח שחל בחול.

ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור הענין דאכילת הפסח על השובע: מהטעמים שהפסח נאכל על השובע דוקא (דלא כבסעודת שבת שיש להשתדל ליכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון) – כדי להראות שאכילת הפסח היא לשם מצוה, ולא לצורך הנאת הגוף, ועד כדי כך, שלא מתחשבים כלל עם הגוף, שאף שהגוף שבע ואינו חפץ לאכול עוד, מכל מקום, אוכלים הפסח באותה חיות שאוכלים בשעה שתאבים לאכול, ויתירה מזה, שאכילת הפסח היא מתוך חיות ושמחה גדולה ביותר, כלשון הגמרא: 'כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא'.

וביאור הענין (שלילת ההתחשבות עם הגוף) בעבודת האדם: אף על פי שעיקר העבודה היא בנוגע להגוף דווקא, וידע איניש בנפשיה שמצד הגוף ונפש הבהמית נמצא במעמד ומצב שלא כדבעי [וכפי שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בהמאמר ש'גם אם מתבונן בהתבוננות אלוקי.. אינו פועל הזזה לצאת מרגילותו.. לצאת ממיצר הגוף ותאוותיו', ויתירה מזה, יתכן שלא התחיל כלל בעבודתו עם הגוף], מכל מקום, אין לו להתחשב עם הגוף, כי אם, לעבוד עבודתו מתוך חיות ושמחה.

ובלשון רבינו הזקן בספר התניא – ש'אף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו.. מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף' [וכמבואר במקום אחר שאף ש'בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא', מכל מקום 'חדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא'], כלומר, במקום להיות עצב בעצבון הגוף, מוטב לשמוח בהנשמה – 'נשמה שנתת בי טהורה היא', ובפרט בהניצוץ בורא שמלובש בהנשמה.

וכפי שממשיך לבאר בתניא ש'בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים (ענינו של חג הפסח) שנאמר בה כי ברח העם.. מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי.. רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלקית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים כו" (שבהיותם שם היו שקועים במ"ט שערי טומאה). כלומר: החשבונות אודות מעמדו ומצבו של הגוף, זמנם במשך כל השנה כולה, מה שאין כן בפסח, 'זמן חרותנו', ובלשון חכמינו זכרונם לברכה 'חירות ממלאך המות', 'הוא יצר הרע' אין מקום לחשבונות אודות מעמדו ומצבו של הגוף, כמודגש גם באכילת הפסח על השובע, מבלי להתחשב עם הגוף.

ויש לומר, שהפירוש דהפסח נאכל על השובע הוא (לא רק בנוגע להשובע של הגוף, אלא) גם בנוגע להשובע של הנשמה: אכילת הפסח היא גם כאשר הנשמה נמצאת במעמד ומצב של 'שובע', כי, השובע של הנשמה הוא מצד בחינת הגילויים, ואילו ענינו של פסח הוא התגלות העצמות, ובלשון ההגדה: 'נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', 'הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו', שקאי על מלכות דאין סוף (בכבודו) ועצמות דאין סוף (בעצמו) שלפני הצמצום (כפירוש כבוד קדושת אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן), ולכן, גם לאחר השובע של הנשמה, מצד בחינת הגילויים, ישנו הענין דאכילת הפסח, התגלות העצמות.

ועל פי זה יש לבאר דברי הגמרא 'כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא': על ידי אכילת כזית פסח ('כזיתא פסחא'), ובזמן הזה על ידי אכילת כזית מצה (וכן כזית מרור) – 'לוקחים' כביכול עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, כפי שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בהמאמר ש'עכשיו, על ידי תורה ומצוות שניתנו לנו, הנה גם בהמצה שקודם חצות מאיר לנו גם כן גילוי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (גילוי העצמות).

ומצד התגלות העצמות (שעל ידי 'כזיתא פסחא') 'פקע איגרא' (הגגין מתבקעים) – שאפילו הבית, מקיף הרחוק שאינו עשוי לפי מדת האדם [דלא כלבוש, מקיף הקרוב, שעשוי לפי מדת האדם, ובודאי לא כמזון שהוא פנימי], שקאי על המקיף דיחידה, אינו יכול לקלוט ולהכיל ('איינהאַלטן') גילוי נעלה זה, עד כדי כך, שהגגין מתבקעים מפני עוצם הגילוי! ומצד התגלות העצמות נעשית גם השמחה – 'הלילא' – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (כהפירוש הפשוט ד'הלילא פקע איגרא', 'לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים').

ויש להוסיף בהפירוש דהפסח נאכל על השובע בנוגע להגוף והנשמה גם יחד – שגם כאשר נמצא במעמד ומצב ירוד שיש צורך בציווי והוראה שלא להתחשב עם הגוף (שובע הגוף), יכול וצריך להגיע למעמד ומצב הכי נעלה שלא יתחשב בהשובע של הנשמה. וטעם הדבר משום שענינו של פסח הוא דילוג, שלא בהדרגה כלל, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו יכול וצריך לבוא לדרגא הכי נעלית בעבודה, עד למסירת נפש, כבקיום הציווי דלקיחת השה – אלוהיהם של מצרים – לקרבן פסח, שחיטתו ונתינת דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, מבלי להתפעל מהסכנה שבדבר.

לכאורה, יכול לעשות חשבון ולטעון: היתכן שתובעים ממנו עבודה שלמעלה מהשתלשלות? אם לעבודה דהשתלשלות אינו שייך – לעבודה שלמעלה מהשתלשלות על אחת כמה וכמה?! והמענה לזה – שזוהי עצת היצר, שכן, חשבון זה שייך לכל השנה כולה, אבל לא לפסח!

בפסח – פותחין הדלת. וכיוןו שהקדוש ברוך הוא מצוה לבני ישראל לפתוח הדלת, בודאי שגם הוא בעצמו עושה כן [כדרשת חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל', 'מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות'] – שבפסח פותח הקדוש ברוך הוא את כל הדלתות וכל השערים לכל אחד ואחת מישראל, וכל אחד, בלי התחשב עם מעשיו במשך שנה שעברה, יכול אז להגיע למדריגות היותר נעלות, בדרך של פסיחה ודילוג, שלא בהדרגה כלל.

ובעומק יותר: נתבאר לעיל שהגילוי דפסח הוא התגלות עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, ומצד התגלות העצמות לא מתחשבים בשום דבר, לא בהשובע של הגוף, ולא בהשובע של הנשמה, כיון שעצמותו יתברך הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. ובאותיות פשוטות: כשיהודי יודע שבפסח יכול להתקשר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, שאינו מוגבל בשום דבר, למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית – אזי מתבטלים אצלו כל הענינים וכל החשבונות, ואין שום דבר גשמי או רוחני שיכול לבלבל אותו, כיון שכל רצונו הוא להתקשר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא!

ועל דרך מה שכתוב 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ', וכמו שכתוב ה'צמח צדק' אודות רבינו הזקן שהיה אומר בזה הלשון: 'איך וויל זע גאָרניט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא, איך וויל מערניט אַז דיך אַליין' [= אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך, רוצה אני אך ורק אותך בעצמך] – שיש בזה גם הוראה לכל [שהרי כוונת הסיפור אינה כדי לפאר גודל מעלת דרגתו של רבינו הזקן], ששום דבר, גשמי או רוחני, לא צריך לבלבל, כיון שאינו רוצה דבר, לא עולם הזה ולא עולם הבא, לא גן עדן התחתון ולא גן עדן העליון, כי אם, עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא!

'עולם'שע אידן' יבהלו לשמע דברים כאלה, ויטענו: יהודי שמקיים תורה ומצוות, מניח תפילין, לובש ציצית וכו', וגם מחדש חידושים בתורה – מה יכולים עוד לדרוש ממנו?!.. אבל חסידים, שזכו להיות מקושרים אל הרבי, ועל ידו אל כל רבותינו נשיאינו עד לרבינו הזקן, למשה רבינו, ולעצמות ומהות אין סוף ברוך הוא – לא נוגע להם שום דבר, מלבד ההתקשרות עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא!..

האמת היא, שגם בהיותו במעמד ומצב ד'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ', רוצה הקדוש ברוך הוא בטובתו של יהודי, בעולם הזה ובעולם הבא, בגן עדן התחתון ובגן עדן העליון, ומשפיע לו כל טוב, גן עדן העליון וגן עדן התחתון, עולם הבא ועולם הזה, בני חיי ומזונא רויחא, למטה מעשרה טפחים. אלא, שהיהודי מצדו הוא אין לו להתנות את המסירות נפש שלו בכך שהקדוש ברוך הוא יתן לו כל המצטרך לו, היינו, שהוא מוכן שלא לחפוץ בשום דבר זולתו יתברך, 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ', בתנאי שבשביל זה יתן לו הקדוש ברוך הוא גן עדן העליון וגן עדן התחתון, עולם הבא ועולם הזה..
 
הוא מצידו צריך להתמסר לגמרי ('אַוועקגעבן זיך אינגאַנצן'), ללא שום תנאי, והקדוש ברוך הוא מצדו ישפיע לו ממילא כל המצטרך לו. והנה, אף שמצד התגלות העצמות שבפסח אין להתחשב עם מעמד ומצב הגוף, כמודגש ביציאת מצרים שנאמר בה 'כי ברח העם' מפני שהרע נשאר בתקפו כו', מכל מקום תכלית הכוונה היא שתהיה העבודה עם הגוף דווקא, על ידי בירור וזיכוך הגוף, 'לקחת' ('מיט-נעמען') גם את הגוף, והשלימות בזה תהיה לעתיד לבוא, 'כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ', ולכן לא תהיה הגאולה העתידה באופן ד'ברח העם', אלא כמו שכתוב 'כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון' (כמבואר בתניא).

ויש לומר, שמעין זה הוא בערב פסח שחל בשבת – שאז לא נוגע שיהיה הפסח נאכל על השובע, אלא אכילת הפסח יכולה להיות כשהוא תאב לאכול לתיאבון: אכילת שבת שונה מאכילת ימי החול – שגם הרעב שמצד הגוף הוא באופן נעלה יותר, שאין זה בשביל הנאת הגוף סתם, אלא זהו עניין של מצווה, עונג שבת. כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר כותב באחד ממכתביו, שסיבת רעבון הגוף למאכל גשמי, היא, רעבון הנשמה לניצוץ האלקי המלובש במאכל הגשמי, וכתוצאה מרעבון הנשמה להניצוץ האלוקי נעשה רעבון הגוף למאכל הגשמי, כדי שעל ידי אכילת המאכל תברר הנשמה את הניצוץ האלוקי המלובש בו.

ועל פי זה יש לבאר הטעם שבערב פסח שחל בשבת יכולה להיות אכילת הפסח לתיאבון (ולא נוגע שיהיה הפסח נאכל על השובע) – שאז יכולים לשתף באכילת הפסח גם את הגוף ('מ'נעמט-מיט אויך דעם גוף') שמתעלה למעמד ומצב נעלה יותר, מעין ודוגמת שלימות בירור וזיכוך הגוף בגאולה העתידה. המורם מכל האמור לעיל, שלילה זה – ליל פסח שחל במוצאי שבת, שאומרים בו 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים', כיון שלא נוגע שיהיה הפסח נאכל על השובע, שבזה מרומז מעין ודוגמת השלימות דבירור הגוף לעתיד לבוא (כנזכר לעיל בארוכה) – מסוגל ביותר להארת הגילויים דלעתיד לבוא..

יתן השם יתברך שבמהרה בימינו ובעגלא דידן יוליכנו הרבי לקראת משיח צדקנו. הולך וקרב יום אחרון של פסח, שהוא, כדברי הרבי, יומו של משיח ('משיח'ס טאָג'), שבו מפטירין 'ויצא חוטר מגזע ישי וגו". ויהי רצון שבימים הסמוכים ממש יקויים יעוד זה, והרבי – שהוא 'מגזע ישי', ממלכות בית דוד – יגאלנו מהגלות הרוחני ומהגלות הגשמי, ויוליכנו אל הגאולה האמיתית והשלימה'.

שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשי"א, בלתי מוגה.