מה אפשר ללמוד מהאתון של בלעם?

תלמידו הגדול של האר"י הקדוש, הלא הוא רבי חיים ויטאל זיע"א, מספר, שפעם אחת בשבת בצהריים כאשר האר"י הקדוש שכב לנוח אחרי הסעודה, ראה התלמיד שהשפתיים של רבו נעות, אז הוא היטה את אוזנו כדי לשמוע מה אומר האר"י. אלא שבדיוק אז התעורר האר"י הקדוש ושאל את תלמידו מדוע הוא רוכן מעליו. השיב המהרח"ו, רציתי לשמוע מה הרב אומר, כי אני בטוח שכל מה שיוצא לך מהפה הכל תורה.

ענה לו האר"י הקדוש: גם אם אעמוד עכשיו שמונים שנה רצופות, לא אוכל לבאר ולספר לך מה שלמדתי עכשיו בישיבה של מעלה במעשה האתון של בלעם.

ואכן, אומר האלשיך הקדוש, כשמתבוננים במעשה זה רואים שיש כאן כמה פליאות גדולות. ראשית, הקב"ה פתח את פי האתון, שזהו בוודאי נס גדול ועצום, אבל לכאורה לא יצא מהנס הזה שום נפקא מינה, שהרי בלעם עדיין המשיך ללכת ולא חזר בו, ומדוע הקב"ה עשה את הנס הזה בעולם?

שנית, התורה ממש מפרטת את כל המקומות בהם הלך בלעם, ואיך בכל מקום האתון לא נשמעה לו: בשביל שהיה ליד שדה פתוח נטתה  מהדרך אל השדה, במשעול הכרמים לחצה את רגלו אל הקיר, ולבסוף במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין או שמאל רבצה תחתיה. מה יתן ומה יוסיף לנו שנדע בדיוק את כל המקומות הללו?

ויותר מזה, הרי "פי האתון" זה אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כמו שכתוב במסכת אבות. אז אנחנו מצפים שאם כבר האתון פותחת את פיה, שהיא תגיד משהו דרמטי, משהו מיוחד, כמו למשל כאשר "פי הארץ" נפתחה שאז היה אירוע דרמטי. ואילו כאן עד שסופסוף האתון פתחה את פיה מה היא בסך הכל אומרת? "מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלש רגלים"… משפט מאוד מובן מאליו ומאוד טבעי…

מה התורה רוצה מאיתנו ומה באה התורה ללמדנו במעשה זה?

מבאר האלשיך הקדוש:

יש שלשה סוגי בחירה לאדם לאורך החיים. הסוג הראשון הוא בחירה שאיננה לטוב או לרע, למשל אדם רוצה לשתות תה או קפה, או אדם רוצה לישון עם כרית או בלי כרית, אין פה מצווה או עבירה. זה אמנם בחירה, אך הקב"ה כביכול לא מתערב בזה, ומאפשר לאדם לבחור מה שירצה.

הסוג השני של בחירה בחירה בטוב. כאשר אדם בוחר לעשות מצווה או דבר טוב, הקב"ה מסייע לו מן השמיים.

הסוג השלישי של הבחירה בחירה ברע. וכאן ההנהגה של הקב"ה עובדת אחרת. ראשית מתרים באדם ושולחים לו רמזים שלא יעשה את זה. אם אחרי כל הרמזים עדיין האדם מחזיק בבחירתו הרעה אזי אם הבחירה שלו היא רע רק עבורו יעשה את הרע ויתן את הדין. אולם אם הבחירה שלו היא לעשות רע ליהודי אחר, ומכל שכן אם רוצה לעשות רע לכלל ישראל ח"ו אזי מהשמיים מבטלים לו את האפשרות הזו שנקראת "בחירה" ונוטלים אותה ממנו. (כמו שעשה השם לפרעה).

אצל בלעם הדבר היה דומה: הקב"ה הראה לבלעם שהוא לא רוצה שילך, אמנם נכון שעצם ההליכה לבדה נחשבת לבחירה מהסוג הראשון (שאין בה דבר) הרי שהרצון לקלל את עמ"י הוא רצון לבחירה מהסוג השלישי, בחירה רעה שאין להקב"ה חפץ בה.

אלא שבלעם היה להוט ללכת, ולכן הקב"ה לימד אותו (ואותנו) פרק בהלכות רמזים מן השמיים.

בפעם הראשונה, המלאך נגלה לאתון כשהיא הולכת בשדה הפתוח, וחרבו שלופה בידו. המלאך לא איים על האתון אלא רק החזיק את החרב, ומיד היא "לא לקחה סיכון" ונטתה מהדרך הראשית והחלה הולכת בשדה.

אם לבלעם היה לב, אם היה לו מצפון פנימי של עבודת השם ויראת שמיים, הוא היה עושה חשבון נפש ואומר: מדוע זה קרה לי? מה הקב"ה רומז לי בזה? ואז הוא מיד היה מבין: ומה המלאך, שרק עמד עם חרבו שלופה ולא איים על האתון וכבר היא ברחה, הקב"ה על אחת כמה וכמה, שתמיד הכניע את כל שונאי ישראל ונלחם בכל מי שהצר לישראל, בוודאי שלא כדאי לי ללכת ולקללם.

אבל בלעם לא הבין, או לא רצה להבין… אז הקב"ה שלח לו את הרמז הבא:  האתון נמצאת בין 2 גדרות, והיא לוחצת את רגל בלעם אל הקיר. הרמז שבלעם היה צריך ללמוד: הקב"ה נתן לי 2 גדרות, אחת נקראת "לא תלך עמהם", השניה נקראת "לא תאר את העם", אבל אני "לחצתי אל הקיר" שאמרתי להם "איתכם אני לא יכול ללכת" כי אתם לא מספיק מכובדים… משמע עם אחרים כן…

גם את הרמז הזה הוא לא מבין והוא שוב מכה את האתון במקל, ואז מגיע הרמז השלישי: האתון הולכת במקום "אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל". בלעם היה צריך להבין שאין דרך לברוח מרצון השם, להבין שאיך שהוא לא יפרש את זה ואיך שהוא לא יתחכם יש רק אמת אחת והיא פשוטה: השם לא רוצה שתלך לקלל את עם ישראל. ו"שב ואל תעשה עדיף". אבל עדיין בלהיטותו של בלעם בכל זאת הלך על מנת לקלל. לכן האתון רבצה על מקומה ולא המשיכה ללכת, שרמזה לבלעם: היה לך לעשות 'שב ואל תעשה' כמו שאני עושה.

אבל גם את הרמז הזה בלעם לא רוצה להבין. ושוב הוא מכה אותה במקל.

ואז השם פותח את פי האתון. אנחנו מצפים, שאם האתון פותחת את פיה ומנסה להשמיע קול, בטח נשמע נעירה ארוכה וקולנית, אבל במקום זאת אנחנו שומעים דיבורים!

כלומר הקב"ה אומר למרות שבכל פעם שאתון פותחת את פיה, יוצאים נעירות, עדיין הכנתי בבריאה מצב כזה שבו כשאתון פותחת את פיה יכולים לצאת דיבורים ואין לאתון בחירה מה להגיד! וזה הרמז האחרון לבלעם…

עכשיו המלאך כבר מתגלה לבלעם ואומר לו, תראה איך אתה לא הבנת את הרמזים של הקב"ה, ובזה אתה פחות טוב מהאתון שלך שכן הבינה את הרמזים… ולמרות שרמזתי לך 3 פעמים כנגד אותם ג' פעמים שהקב"ה רמז לך שלא ללכת. ועדיין המשכת בבחירתך הרעה!! לכן עכשיו אתה לא תחזור לביתך, אלא אתה תלך כביכול לקלל, ואתה תחשוב שאתה פותח את הפה שלך כדי להוציא קללות אבל על אפך ועל חמתך יצאו ממנו ברכות בבחינת "מלאך רע עונה אמן בעל כרחו". הפה שלך לא יהיה בשליטתך.

אולי עכשיו אפשר להבין במקצת את דברי האר"י הקדוש, שאפילו אם הוא יעמוד שמונים שנה שזה משך חיי אדם "ואם בגבורות" עדיין לא יספיק לבאר את הרמזים שהשם שולח לאדם לאורך חייו, שתמיד הקב"ה רומז לאדם רמזים להתקרב אליו, וכל הזמן אנחנו צריכים לקרוא את הרמזים האלה ולקבל אותם ברצון ובאהבה, ובעז"ה נזכה להתקרב תמיד להשם יתברך אמן.

שבת שלום ומבורך!

לתגובות: השיעור בקול הלשון מספר שיעור 38516135

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יעקב בן אביגיל ואסתר בת רחל ז"ל