למה מתאבלים על המקדש?!

ילד בן 14 עובר תאונת דרכים ונפגע בראשו, שובר את הידיים והרגליים, כאבי תופת, חוסר הכרה לאחר סדרה בהולה של ניתוחים מסובכים, הוא שוכב בהכרה בבית הרפואה, אבל גופו משותק, לא יכול להזיז כלום. יום יום מגיע אמא שלו והוא בוכה על כך שהוא משותק ולא יכול לזוז והיא מרגיעה אותו, מדברת על שיקום ארוך וקשה שיישא פרי. אחרי שבועיים האמא מגיעה, אבל הילד לא בוכה, ״מה שלומך?״ היא שואלת, ״בסדר״ הוא עונה ביובש, ואז האמא פורצת בבכי.. כשהבן מנסה להבין מה גרם לה לבכות היא עונה ״העובדה שהפסקת לבכות, הבכי סימן שאכפת לך מהמצב שלך, שאתה מסרב להשלים איתו, הבכי הזה ביטא שהמצב הזה חריג וקשה לך והוכיח שיש בך רצון ועוצמה להילחם ולשנות אותו.. עכשיו, אי הבכי שלך מלמד שהשלמת, התרגלת, נוח לך, לא דחוף לך, שאולי הגעת למסקנה שתהיה משותק. על הוויתור שמאחורי אי הבכי שלך, עליו אני בוכה״. אם שאלתם את עצמכם, איך יכול להיות שעם ישראל כבר 1955 שנים נשאר תקוע במה שהיה️ למה במקום להתקדם הלאה מתאבלים על החורבן️

בדיוק כמו אותו ילד ששוכב פצוע, ויעדיף להמשיך הלאה, לא להתסכל או לחשוב על הגוף המשותק ועד כמה זה איום ונורא פשוט לשמוח בכך שלפחות הוא נושם, לפחות הוא מדבר מה שיגרום לו להשלים עם המצב ולא לעשות כלום, כמו לצאת מהמיטה, ללכת לפיזותרפיה, כדי לשנות את המצב דווקא מבט יומיומי, כואב וקשה, על החורבן הבוער שבגופו, דווקא הבכי והצער על המצב האיום הזה, הם בכי וצער של תקווה, כי הם יניעו אותו להילחם, לקוות ולהירפא 

 כך הבכי של העם שלנו, של כולנו, בכי על חורבן, כל אחד הבכי שלו והחורבן שלו, הוא ביטוי לכך שהחורבן הזה לא מקובל עלינו, שאנחנו נעשה הכל מפני שהוא חייב והוא עומד להסתיים בגאולה מיד ממש