לבקש, להתחנן ולהיות הורה: מבט משפחתי על פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן ניצב משה, המנהיג הדגול, בשיא ענוותו ובשיא כאבו ומבקש, מתחנן, מפציר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…" בקשה שלא נענית. אל מול עם שלם, שהוביל ארבעים שנה במדבר, עומד האיש שחלומו הגדול להיכנס לארץ המובטחת נגזל ממנו. דווקא שם, בפרשת כאבו של המנהיג, מתגלה שיעור עמוק להורות ולמשפחה.

הורות היא שליחות, לא בעלות
משה מלמד אותנו בפרשה שיעור מהותי גם אם ההורה מלווה, נושא, מדריך ומצמיח אין זה מבטיח שיזכה לראות את פרי עמלו במלואו. כמו הורה שמשקיע את כולו בילדו, אך ברגע האמת צריך לשחרר, לתת לו לעבור לשלב הבא לבדו. לא תמיד מתגשמים החלומות כפי שקיווינו, גם כשעשינו את כל מה שצריך וזה אולי השיעור ההורי הקשה מכולם.

שיתוף הזיכרון הבין-דורי
פרשת ואתחנן כוללת גם את חזרתו של משה על עשרת הדיברות ואת הציווי המרכזי: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". בהמשך מופיע הפסוק שהפך לאבן יסוד בזהות היהודית: "ושננתם לבניך ודיברת בם…" ציווי ללמד, להעביר, לשתף.

כאן נרקמת הרקמה המשפחתית לא רק קשרי דם, אלא העברת ערכים, חוויות, זיכרון משותף. המשפחה איננה רק מקום פיזי אלא מסגרת שבה נרקמות אמונה, שייכות וזהות. התורה אינה עוסקת רק במצוות שבין אדם למקום, אלא מציבה את מרכז העברת התורה בתוך המשפחה בלב הקשר בין הורה לילד.

משמעת מתוך אהבה
בעשרת הדיברות המובאים בפרשה, חוזר הדגש על כיבוד אב ואם. מצווה זו אינה רק חובה מוסרית, אלא הבסיס לחברה מתפקדת ולקיום משפחתי בריא. היא משקפת את ההבנה שהתנהלות משפחתית מכבדת היא הגשר בין הדורות היא מבטיחה את היכולת לקיים מסורת, לגדל דור ירא ואוהב.

אבל גם ההורים נדרשים לחשבון נפש כיצד הם מעבירים את הערכים? האם באהבה או בכפייה? האם בדוגמה אישית או בדרישה חד-צדדית? פרשת ואתחנן מזמינה את ההורים לראות את שליחותם לא רק כמנהיגות אלא כחינוך מתוך חיבור.

השאלה מה נשאיר אחרינו
כשמשה מדבר אל העם רגע לפני הכניסה לארץ, הוא לא מדבר כשליט אלא כאב. אב שמבין שלמרות שלא ייכנס יחד איתם, עליו להבטיח שהם מוכנים למסע. זו דרכה של כל הורות להכין, להנחות, ולבסוף להרפות.

גם אנחנו כהורים נדרשים לשאול: מה הילדים שלנו לוקחים איתם לדרך? אילו ערכים יובילו אותם? איזו שפה הורית, איזו אהבה ואיזה זיכרון ילוו אותם לאורך כל חייהם