לבטוח בה'

בפרשת השבוע מסופר על יציאת בני ישראל ממצרים ועל נס קריעת ים סוף, אבל כאשר בני ישראל מגיעים למדבר הם מתחילים בסדרת תלונות, "וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־משֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶֽעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא", נשאלת השאלה, איך יכול להיות שאחרי שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים וקרע להם את הים והטביע את המצרים, במקום שבני ישראל יבטחו בקב"ה ויאמינו לו שהוא דואג להם ולא יפסיקו להודות לו על הניסים שהוא עשה להם, הם מתלוננים למשה רבנו על כך שאין להם מים ושואלים האם הם יצאו ממצרים בכדי למות במדבר?
איזו מין כפיות טובה זו?!

התשובה היא, "וגם ערב רב עלה איתם", הערב רב שעלה איתם הוא זה שגרם לבני ישראל לשכוח מהר מאוד מהניסים שהקב"ה עשה להם ולהתחיל להתלונן.

והמסר, גם בחיים שלנו הקב"ה עושה לנו ניסים בכל רגע ורגע אבל יש בתוכנו ערב רב שגורר אותנו להתלונן על כך שרע לנו בחיים ולמה הקב"ה עושה לנו כך וכך ומוטל עליינו לסנן את הערב רב שבתוכנו ולהודות לקב"ה על הניסים שהוא עושה לנו בכל יום ויום ושבעוד רגע הקב"ה יקרע לנו את הים ונהיה כבר בגאולה השלמה במהרה בימינו.