חכם, גיבור, עשיר, מכובד: ארבעת המידות להשגת נבואה

בשבתות שבין פסח לחג השבועות, נהגו עמ"י לקרוא "פרקי אבות". מנהגו של האלשיך הקדוש היה, לקשר בין הפרשה למשניות בפרקי אבות.

בתחילת פרשת השבוע שלנו אנחנו לומדים על ציווי מיוחד "וקידשתו" לכבד את הכהנים. ומכאן מגיע האלשיך הקדוש למשנה במסכת אבות:

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיט, צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז, לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א ב, ל) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ.

אם ננסה לומר מה המכנה המשותף של ארבעת ההגדרות הללו במשנה הזו, נגיע למסקנה הבאה "זה לא כמו שזה נראה". עשיר אמיתי הוא לא בעל ממון, גיבור אמיתי הוא לא איש עם שרירים וכו'. שואל האלשיך הקדוש, למה בחר התנא רק בארבעת הדברים הללו? הרי את זה אפשר לומר על הרבה דברים אחרים, כמו למשל איזהו צדיק, איזהו בעל חסד, איזהו עניו וכדומה.

אם ניכנס לעצם ההגדרות של התנא, יקשה אף יותר. תחילה איזהו חכם הלומד מכל אדם. לכאורה ההיפך, מי שעדיין לומר, סימן שעוד לא השיג את החכמה. ועוד, איך מהפסוק מוכיחים את הרעיון של התנא?

הלאה, איזהו גיבור הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפיים מגיבור. התנא רצה לומר מי הגיבור, אבל הפסוק שהוא מביא זה רק שיש מישהו טוב יותר מהגיבור, ואיפה ההוכחה שלו?

נמשיך, איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וכו'. איפה בפסוק מוזכר שהוא שמח? אולי הוא אוכל את יגיע כפיו בזיעת אפיו? ובכלל, פתאום התנא כביכול סוטה מהנושא של המשנה ומתחיל לפרש את הפסוק "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב", למה זה נצרך פה?

ואחרון חביב איזהו מכובד המכבד את הבריות. איך בדיוק? מי שמכבד את הבריות הוא מכבד, הוא לא מכובד ומה הראיה מהפסוק? הרי הפסוק מדבר על מכבדי השם, ולא על מכבדי הבריות והכי חשוב למה סיים התנא בהיפך הכבוד "ובוזיי יקלו"? הרי אין לזה קשר ללימוד שהמשנה רוצה ללמד אותנו!

חייבים לומר שיש פה משהו נוסף, רובד אחר למשנה הזאת.

מסביר רבינו משה אלשיך זיע"א:

חז"ל הקדושים אומרים במסכת שבת, שאין הקב"ה שולח את נבואתו אלא רק למישהו שיש בו את ארבעת הדברים חכם, גיבור, עשיר ועניו. ולכאורה יקשה על הגמרא הזו, מה אם יהיה מישהו שהוא ת"ח עצום, צדיק וירא שמיים, וגם עשיר גדול, אלא שגופו חלוש. הייתכן שבשל מניעה גשמית גופנית שאיננה תלויה בו תימנע ממנו הנבואה? או למשל, אדם שהוא יר"ש צדיק ות"ח וגם גיבור גדול מבחינה פיזית, אלא שמזלו לא שפר עליו והוא עני, האם בגלל זה הוא לא יכול להיות נביא?

אלא על כרחך, שכל אותם הדברים שנאמרו בנבואה אינם רק התואר הרגיל שכולם מכירים במושכל ראשון, ובוודאי יש בהם עומק ולימוד, ואם אנחנו נלמד את העומק הזה, נוכל גם אנחנו לעלות ולהתעלות בסולם העולה בית קל.

ונתחיל מההתחלה: איזהו חכם הלומד מכל אדם. מסביר האלשיך בדברי התנא: כשאומרים "חכם" מתכוונים כמובן רק לחכם בחכמת התורה. והנה, מי שאכפת לו רק מעצמו ומכבודו, ולא באמת אכפת לו מהתורה, אם יבוא אליו ילד או נער קטן ויאמר לו בא ותשמע איזה חידוש שחידשתי, אותו אדם יאמר לו מי אתה בכלל שאני הגדול והמכובד ירכין את ראשי לשמוע ממך דבר כלשהוא. וזה מראה שלא אכפת לו מהתורה הקדושה.

אבל מי שלימוד התורה חשוב לו, מבין ומאמין שהתורה היא זאת שמדברת איתו ולכן לא אכפת לו מי האומר, כי האומר הוא רק צינור, ומה שחשוב כאן זאת התורה, וזה נרמז בפסוק מכל מלמדיי השכלתי, ומדוע? כי עדותך שיחה לי, כי אני מאמין ש"עדותיך" היא זאת שמדברת איתי, דהיינו התורה הקדושה. ואחד כזה, מובטח שלא יפסיק לעולם ללמוד וממילא פשוט שיהיה חכם בחכמת התורה.

איזהו גיבור הכובש את יצרו. התנא מביא פסוק "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". הפסוק מזכיר כמה דרגות של גבורה והתאפקות, כולם שייכים למשפחת הגבורה. ומהי הדרגה הגבוהה ביותר? מושל ברוחו. שהרי "לוכד עיר" יש לו כמה סכנות: הוא אחד והם רבים (וכך היצר הטוב הוא אחד מול אברי הגוף הרבים), הם תושבי המקום והוא חדש במקום (האברים מורגלים לשמוע ליצה"ר מאז היוולדו של האדם), ובני העיר רוצים שהלוכד אותה ימות, אבל הוא רוצה שיישארו בחיים (יצר הטוב לא רוצה בביטול הגוף לגמרי כדי שהגוף יוכל לעבוד ולקיים מצוות). ואם כן, כדי להגיע לתכלית הגבורה, הראוייה לבוא נבואה על ידה, צריך האדם להיות תמיד מושל ברוחו = כובש את יצרו.

איזהו עשיר השמח בחלקו. הפסוק אומר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". והוקשה לתנא, למה יש כפילות בפסוק? הרי מי שהוא מאושר, בוודאי שטוב לו, ולמה הפסוק כפל? אלא חייבים לומר, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ואם כך, בוודאי שאותו אדם שמח, הוא הרי מאושר בעולם הזה. וזוהי פסגת העושר להגיע לאושר.

איזהו מכובד המכבד את הבריות. אחרי שפירט התנא שעושר הכוונה לעושר פנימי, וגם גבורה זאת גבורה פנימית, אומר לנו התנא גם כבוד, זה דבר פנימי. אדם מכובד הוא כזה שקיבל כבוד מהשם יתברך, ובגלל שיש לו כבוד אמיתי הוא גם יודע לכבד אחרים.. ומאיפה ההוכחה לזה? שהרי נאמר בפסוק "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". ובזהר הקדוש נדרשות המילים "ובוזיי יקלו" לכך שהקב"ה מקפיד יותר על כבוד הצדיקים (=הבריות) מאשר על כבודו. ומעתה נלמד קל וחומר: אם אדם שמכבד את הקב"ה הקב"ה מכבד אותו, והקב"ה חושש על כבוד הצדיקים יותר מאשר על כבוד עצמו, על אחת כמה וכמה אדם שיכבד את הצדיקים שייקרא מכובד!

שבת שלום ומבורך!

לתגובות: מוקדש לעילוי נשמת יעקב בן אביגיל ואסתר בת רחל ז"ל