וורט לפרשת השבוע

בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'". כידוע, בפירושו של פסוק זה נחלקו הצדוקים והפרושים: הצדוקים פירשו "ממחרת השבת" – שבת ממש, והחלו לספור ממחרת שבת פסח, ואילו הפרושים פירשו שהמילה "שבת" מתייחסת ליו"ט, ותמיד יש להתחיל לספור ממחרת יו"ט הראשון של פסח.

אם נבחן את פרשיית המועדות לעומקה, נגלה כי היא כתובה בסגנון כפול, במקביל למבנה הכפול – הירחי והשמשי – של הלוח העברי. הדבר בולט במיוחד בתיאורו של חג הסוכות, אך מופיע גם בציווי על שאר המועדים, התורה מצווה "בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'", ואחר-כך חוזרת ומצווה, "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון".

כפילות הלוח העברי מכוונת לשתי משמעויות שונות. הלוח הירחי מכוון ליציאת מצרים, וראשיתו בחודש היציאה ממצרים – בחודש ניסן; ואילו הלוח השמשי מכוון לעונות החקלאיות, וראשיתו עם סיום האסיף וההמתנה לחריש, לזרע ולגשמים, בחודש תשרי. כפילות זו מתבטאת בלוח המועדים, הלוח הירחי קובע את מקראי הקודש, שהם זכר ליציאת מצרים, ויוצר בכך את הלוח ההיסטורי-לאומי של עם ישראל, ואילו הלוח השמשי קובע את השבתונים – החגים החקלאיים של ארץ ישראל, שבהם שובתים ממלאכת השדה. ההתאמה בין שני הלוחות מובטחת ע"י מנגנון עיבור השנה, שמטרתו לקבוע את חג הפסח, חג היציאה ממצרים, בחודש האביב.

אם אכן פרק המועדות בנוי בצורה כפולה, על בסיס הלוח הירחי והלוח השמשי, הרי שברור שמצוות העומר, הקשורות לביכורים ולאסיף, שייכות ללוח השמשי החקלאי. ממילא, המונח "ממחרת השבת", המופיע בהקשר למצוות אלו, ודאי מתייחס לשבתון החקלאי, ולא לשבת השבועית. באופן זה, מציינת ספירת העומר התקדמות הדרגתית מראשית קציר השעורים אל ביכורי הפירות הראשונים – מיציאת מצרים בפסח ועד לקבלת התורה בשבועות.

גוט שבת.