התוועדות מרתקת עם הרב מונק'ע גרוזמן על 'עבודת התפילה'

'להיות חסיד ולאכול גלידה?!': מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות חסידית מיוחדת עם הגה"ח הרב מאיר צבי ע"ה גרוזמן – ראש ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' כפר חב"ד, בנושא 'עבודת התפילה' בדורנו • מוגש לרגל ה'יארצייט' בי"ז טבת • לכתבה המלאה

•••

הדבר היקר והחשוב ביותר זה להתפלל באריכות!

שמעתי פעם מהחסיד ר' אברהם ע"ה דרייזין ('מאיור'), שכאשר הגיע כילד לישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, הדבר ש'תפס' אותו בישיבה היה המקרה הבא: ליד ה'זאל' שבו היו בחורים שישבו ולמדו, היה גם 'זאל' קטן, ששם היו בחורים שהתפללו באריכות. בחורים היו מתפללים ביום רגיל ארבע, חמש, שש שעות.. אז הוא נכנס ל'חדר שני', בעוד הבחורים בעיצומה של העבודה וההתבוננות בתפילה.

הוא ראה שכל אחד מתפלל בצורה נפלאה, אך הבחין באחד שנראה שהוא כמו 'נרדם' על האף.. הוא תמה על כך: מה הוא ישן פה?! ובכלל, עם תפילין אסור לישון.. לאחר מכן הוא הבין שאותו בחור כמובן שלא ישן, אלא הוא התעמק מאוד במחשבתו בתפילה, ולשם כך הוא עצם את עיניו.. בכלל, כשהיו מגיעים לבקר בליובאוויטש, תמיד המרכז היה הנושא של 'עבודת התפילה'. חסידות נוסדה על עניין התפילה. בלי 'עבודת התפילה' אינני יודע איך יכולים להתחיל.. בלי 'להתפלל' לא יכול כלום להיות! ללא תפילה אי אפשר שתהיה כוונה ואהבה ויראה לקדוש ברוך הוא, שזה יסוד התורה והמצוות.

ללמוד כל החיים בלי להבין מאומה..

משום מה נהייתה מין 'הנחה' שאפשר להיות חסידים וללמוד חסידות ולא להתעסק עם עצמו. כזה דבר מופרך מן היסוד! לא ייתכן! הפשט של זה הוא, שאפשר ללמוד כל החיים חסידות, ולא להבין בכלל מה כתוב שם! יש אנשים שגם לומדים קבלה ולא מבינים. יכולים להגיד פלפול, קושיא מפה ומשם ויכולים לפלפל בהרבה דברים, אבל לא מבינים. לא מבינים! הרבה פעמים לומדים על 'יחודא עילאה', 'יחודא תתאה'. זה שם, זה מלכות, הארה, הארה דהארה, ואומרים את כל המילים, אבל כל זמן שלא חיים את זה – אז זה אומר כמעט כלום! הרבי הרש"ב מאוד התרעם על אותם אלו שלומדים חסידות ואינם מתפללים באריכות.

אז אמנם פעם זו הייתה האווירה הכללית, וכולם התבטלו באווירה נפלאה זו. אך עניין זה של האריכות בתפילה נדרש במיוחד היום. כמו שכתוב במשניות של 'אבות' ש'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', ואפשר לומר שהפירוש בזה הוא, שהיכן שישנם כבר אנשים – אזי להיות 'איש' זה דבר 'רגיל' ולא דבר מיוחד. אבל במקום שאין אנשים, שם זקוקים להשתדלות מיוחדת בכדי להיות 'איש'..

בשנת תשכ"ז הייתה לי 'יחידות' עם הרבי. באותו הזמן הייתה לי כיתה שלימדתי אותם ב'נגלה'. בין התלמידים שהיו בכיתה היה המשפיע הרב יוסף יצחק אופן, הרב אריה לייב קפלן מקנדה ועוד בחורים טובים, ועוררתי אותם להתעסק ב'עבודת התפילה', ואכן הם התחילו להתפלל באריכות. והיו אברכים שטענו בפני: אתם דורשים יותר מדאי, זהו דבר שלא יכולים לעמוד בו! אי אפשר כבר להגיע בזמננו לדבר כזה. פעם היו דברים כאלה, ליובאוויטש היה מקום סגור, שאף אחד לא היה. היו מנותקים מהעולם, ישבו רק בין העצים.. אבל היום, כך טענו, אי אפשר.

מוכרח למצוא את הזמן להתפלל באריכות

באותה תקופה נכנסתי אל הרבי. הנוסח של השאלה שכתבתי היה: 'היות שנמצאים אצלי בחורים צעירים [בני 17-16] ואני לומד איתם ומתוועד איתם ומקרבם קצת לעבודה פנימית, והחשש הוא שהם קצת נתפסים לזה ואז הלימוד נחלש – וזה מובן מאליו שהלימוד אכן קצת נחלש – והרי אחרי זה לא כולם ממשיכים בעבודה פנימית כפי שיכול וצריך להיות, ואז נשארים קרחים מכאן ומכאן. אז כיצד צריך לנהוג?'.

אני לא יודע איך בדיוק לתאר איך הרבי דיבר ב'יחידות'.. לפני שנכנסתי ליחידות ושמעתי תיאורים איך הרבי מדבר בפנים, אף פעם לא תיארתי לעצמי כיצד באמת חשים שם.. הרבי מורא'דיק. מאויים'דיק.. והרבי אמר כך: 'תומכי תמימים אן עבודה פנימית קען ניט זיין, אזוי ווי ס'איז מבואר אין די קונטרסים [=תומכי תמימים ללא עבודה פנימית לא יכול להיות, כפי שמבואר בקונטרסים]'. כלומר, הרי על זה יסד הרבי הרש"ב את הישיבה, על המבואר בקונטרסים.

אלא מאי, יש טענות שמפריע ללימוד, מפריע לסדרי הלימוד? אז הרבי המשיך: 'איי, ס'שטערט צו די סדרים צו נגלה, איז דאך פאראן שבת, יום טוב, וואס ס'נישט קיין סדרים פון נגלה, ס'דא ערב שבת, ערב יום טוב, ס'דא א יומא דפגרא, ס'דא בין הזמנים, און בכלל מאנטיג או דאנערשטיג, און בכלל ווען ס'פילט זיך אז מ'דארף [=איי, זה מפריע לסדרים ב'נגלה' – הרי ישנם שבת, יום טוב, שאין סדרים ב'נגלה', יש ערב שבת, ערב יום טוב, יש יומא דפגרא, יש 'בין הזמנים', ובכלל שני וחמישי, ובכלל כשמרגישים שצריך]'.

ה'קאך' של הרבי

זאת אומרת, ה'קאך' של הרבי היה חזק כל כך שזהו עניין הכרחי להתפלל באריכות. איי, זה שיש הפרעות – צריך להכניס את זה למצב הקיים, איפה שאפשר לדחוף את זה צריך לדחוף. והרבי לא השאיר כלום… שני, חמישי, יומא דפגרא, ובין הזמנים, וכשמורגש שצריך.. אז כבר לא נשאר עוד זמן.. בכל אופן, הרבי הודיע כאן תשובה ברורה לאלה שאמרו ש'קונטרס העבודה' ו'קונטרס התפילה' לא שייכים להיום.. את הרבי לא שאלתי על כך, אבל הרבי מעצמו אמר 'תומכי תמימים אן עבודה פנימית קען ניט זיין, אזוי ווי ס'איז מבואר אין די קונטרסים'.

ממילא צריך פשוט להתייגע לקיים את מה שלומדים בתורת החסידות. כפשוטו. לא לחשוב שזה הולך על דורות קודמים או שייך למישהו אחר. זה שייך לאותו יהודי שלומד זאת. היות וההשגחה העליונה כיוונה שאנו נלמד זאת – זה שייך אלינו. אחרת ההשגחה הייתה מראה אחרת, דברים אחרים.

אני זוכר את המשפיע הנודע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן, הוא היה מתפלל באריכות בכל יום ויום! והוא יכול היה להפיח בנו רוח חיים שנתפלל. הוא עצמו התפלל, וזה היה 'חי'. הוא הרי התפלל בסביבתנו. לא תמיד בחורים יכלו לראות אותו מתפלל ב'עבודה', הרבה פעמים היה מתפלל בחדר. היו זמנים בישיבה בתל אביב שהיה בכלל מתפלל בבית כנסת אחר. ובאמת, כשאף אחד לא היה ליד – הוא התפלל לגמרי אחרת ממה שהתפלל כשהיה בין אנשים. בשבת הוא כן התפלל ב'זאל' בדרך כלל. אבל הוא היה 'מתפלל' כל יום. גם המשפיע המפורסם ר' ניסן ע"ה נמנוב היה מתפלל באריכות בכל יום. כשהייתי ילד הייתה תקופה שהקפדתי לשמוע כיצד הוא שופך את נפשו בתפילה בכל יום שעות ארוכות..

לא כדאי לפספס כזה תענוג..

נו אז בצורה מעשית, איך באמת שייכים אלינו העניינים של 'עבודה'? בתור התחלה שיהודי יעמוד – לא שש שעות – אבל שעה וחצי! שעה וחצי להתפלל זה מינימום. אבל אפילו שעה. שעה שתהיה כל כולך, שתהיה לגמרי בתפילה. שהתיבות יהיו מלאות חיות. 

ואם אכן האדם יתרגל להתפלל לכל הפחות שעה, וכך תעבור עליו חצי שנה-שנה שמתפלל במשך שעה ויהיה מונח בזה, אז במילא יפריעו לו כל תאוות העולם הזה, כי הוא יודע שאם יתיישב וינגוס קצת את ה'ביס' יותר ממה שצריך, אזי למחרת לא יוכל להתפלל כמו שצריך, ו'להתפלל' אצלו זה הדבר הכי יקר בעולם! ובשבילו זו החיות הכי גדולה שיכולה להיות! הוא אינו יכול להרשות לעצמו לשבור זאת ב'נארישע תאוה' [=תאוה טיפשית] שתשבור לו את התפילה אחר כך. האמת שלא ניסו מספיק. מי שינסה משך זמן בצורה קבועה, לא יום אחד, ברור שהוא ירגיש זאת. מותר שהתפילה תיקח לו מ'הודו' עד אחר 'שמונה עשרה' שעה ורבע..

ויסוד התפילה הוא שמדברים עם הקדוש ברוך הוא! נעמדים לפני הרבונו של עולם ואומרים לו: 'ברוך אתה השם'. מי שלא מקשיב ומכוון בתפילה, זה פשוט לא אנושי! נתנו לך זכות שאתה יכול לעמוד לפני הרבונו של עולם, ולהמשיך את הקדוש ברוך הוא כאן למטה, ואתה מלמל טקסטים לא ברורים.. ובלשון אדמו"ר הזקן: 'תפילה בלא כוונה אינה כלום'. ס'גארנישט. זה כלום, כך הוא כותב.

אך צריך לדעת שבהתחלה זה באמת קשה. לכן אני אומר: זהו העניין, חסרה ההתחלה. אם לפני שהבחור או האברך נעמד לתפילה הוא היה שומע חסיד מתפלל, הייתה לו בזה כבר התחלה, ובמילא הגישה הייתה אחרת.. יש הקלטה של החסיד ר' ישראל נח ע"ה בליניצקי איך שמתפלל בצורה נפלאה.. צריך לראות ולשמוע איך חסיד שופך את נפשו בתפילה, ומזה מגיעה ההתעוררות הראשונה להתחיל להתעסק ב'עבודה'.

אך בשביל להתפלל שעה בצורה כזו שהתפילה תהיה 'תפילה', ולהיות שקועים בכל מילה לגמרי – מוכרחים להתבונן בחסידות לפני התפילה. אחרת זה לא ילך. יש לדעת שההדרכה בהתבוננות היא אינה קבועה. 'נשמת אדם תלמדנו'. זה משתנה לפי טבעי בני אדם. כל אחד יש לו לגמרי סגנון אחר. ואחרי שמתבוננים בעניין בחסידות, אז כל התפילה מקבלת חיות פנימית.

מהי 'התבוננות'?

כדי להבין 'מהי התבוננות', צריך להבין שהאדם הוא זה שמוביל את ההתבוננות. הרי למה לאדם יש מחשבות זרות? כי יש לו חיות בדבר שעליו הוא חושב, למרות שהוא לא רוצה לחשוב עליו כלל. אבל אלו מחשבות שמתעוררות בו מאליו, בגלל החיות שיש לו בהם. אז כך גם בהתבוננות בחסידות, צריך להיות מונחים בעניין בחסידות שנוגע לאדם, שיש לו בו 'גישמאק' וחיות מיוחדת. 

וכאשר יש לאדם חיות והוא יתחיל לחשוב בעניין זה, אז מלבד זאת שהמוח שלו ימציא לו הסברים ורעיונות כדי שהדבר יהיה ברור יותר, בנוסף לזה על האדם לנסות לחבר את הדבר עליו הוא חושב לחיים שלו. לצייר את הדבר שיהיה קרוב אליו. כמו אדם שרואה ציור ואחר כך הוא ממשיך להתבונן ולהתעמק בציור. הוא אמנם כבר ראה את הציור הפיזי, אך הוא מנסה להתחבר לתחושה הרוחנית שיש בציור. ועל ידי ההתבוננות בו, הוא נעשה קרוב יותר לחוש זאת.

ואחר כך העניין שבו האדם התבונן לפני התפילה והאיר בו, זה נכנס למילים בתוך התפילה עצמה. בכל מילה בתפילה שהוא אומר, זה נעשה 'מונח' אצלו יותר. ה'הנחה' בנפש לא יכולה להיות בלעדי התפילה. מהלימוד עצמו לא יהיה 'מונח' העניין בלב. זה לימוד, וזה אכן מובן לו. אבל כדי להפנים ולהרגיש את התחושה האלוקית הרוחנית, מוכרחים להתפלל באריכות ובהתבוננות. 

כמו שכתוב בספר השיחות 'תורת שלום', שישנם שלושה דרגות בהתבוננות – ישנו הלימוד בשעת מעשה כשלומד, יש אחר כך כשמתבונן קודם התפילה, שזהו החיות של העניין, ואחר כך יש את האלוקות שבזה, שזה בתפילה. בתפילה נרגש האלוקות של העניין שלמד והתבונן בו. מהי האלוקות של העניין, זה קשה להסביר זאת.. אילו ידעתיו הייתיו.. זה דבר שצריך לנסות ופשוט להרגיש.

כשרוצים 'להתפלל' באמת – מצליחים

לא מדברים על התבוננות גדולה, אלא אפילו אם אדם יתבונן בפרק 'תניא' והוא יעמיק בזה, זה יפעל את פעולתו. חסידים היו אומרים שעם פרק 'תניא' אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו. לומדים פרק תניא, אם זה פרק מ"ד, או פרק מ"ה או מ"ו, כל פרק הוא התבוננות! לומדים זאת פעם אחת, ולומדים את זה שוב. הרי פעם למדו כל דבר מאה פעם! וזה מדובר על נגלה! על אחת כמה וכמה בדברים התלויים באלוקות ובדברים רוחניים, שבוודאי צריך להשקיע בזה את כל הראש. לומדים פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, הרבה פעמים! ממילא הדבר מתחיל להיות מונח בראש. וכשמונח בראש – אחר כך כשמתבוננים בזה וכשמתפללים עם זה, ממילא הדבר נוגע. זה 'נופל' לו לתוך תיבות התפילה, וכשזה 'נופל' לתיבות התפילה – האדם נעשה מאוחד עם זה, ואז הוא מרגיש את הטעם בזה. נו, אפשר להסביר כזה דבר?!..

העיקר הוא שזה יפעל שנשתנה למעשה. שגם אני אשתנה. ר' שלמה חיים שאל את הרבי הרש"ב, איך אפשר לתבוע אצל אחרים כשהוא לא אוחז בזה בעצמו. והרבי ענה לו: אם אתה תובע את זה גם מעצמך, אתה יכול לתבוע את זה גם מהשני. הקדוש ברוך הוא יעזור שיבוא לפועל. העיקר הוא שהיות ומחפשים ורוצים, אז שהקדוש ברוך הוא יעזור שאכן יצליחו להתפלל לפי האמת. לחיים ולברכה! שהקדוש ברוך הוא יביא את הגאולה השלימה ומלכנו משיחנו בראשנו.