העיתונאי שראיין את הרבי: כתבה נוסטלגית מקיפה על תנועת חב"ד

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה כתבה נוסטלגית מקיפה על תנועת חסידות חב"ד ליובאוויטש, שכתב הרב הרברט ווינר (ראביי רפורמי לשעבר). לצורך כתיבת המאמר הוא נכנס פעמיים לפגישה אישית עם הרבי מלך המשיח וכן להתוועדות של הרבי, בנוסף לשיחות ארוכות עם מזכירו האישי של הרבי – הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע"ה וסיקור עיתונאי ממושך במרכז חב"ד העולמי 770 • 'חשתי בחב"ד בתאווה לפשטות יתר. ובאמת, פלטתי, לכל חסידיו יש דבר אחד משותף – מין מבט פתוח ונאיבי בעיניהם, אשר משקיף אוהד יקרא לו אולי 'תמימות', אך רעהו העדין פחות עלול לפרשו כריקנות או רפיון שכל, חסרונו של מאבק פנימי.  גיליתי שאני עצמי נרתע מעוצמת תעוזתי, אך הרבי לא הראה שום עוינות. הוא נשען קדימה. 'מה שאתה לא מוצא בעיניהם הוא קרע'!. 'מה'?, שאלתי. 'כן, קרע', חזר בשקט.. • לכתבה המלאה

•••

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה כתבה מסקרת נוסטלגית ומקיפה על תנועת חסידות חב"ד ליובאוויטש, שכתב הרב הרברט ווינר (ראביי רפורמי לשעבר). לצורך כתיבת המאמר הוא נכנס פעמיים לפגישה אישית עם הרבי מלך המשיח וכן להתוועדות של הרבי,  בנוסף לשיחות ארוכות עם מזכירו האישי של הרבי – הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע"ה וסיקור עיתונאי ממושך במרכז חב"ד העולמי 770.

לקריאת הכתבה המלאה:

שורשים במיסטיקה וכישרון ארגון

דלתות העץ הכבדות של בית הלבנים האדומות ב-770 באיסטרן פארקוויי מעוטרות בשוליים בסגנון גותי, הממשיך גם לחלונות הזכוכית הצבועה. הבניין, מבית ומחוץ, היה ודאי מבנה מרשים מאוד בעבר. תושביה הזקנים של השכונה זוכרים, במעט רשעות, שהבעלים הקודמים היה רופא אשר על טיב מלאכתו נזקפו גבות פה ושם. מי שצופה היום בצעירים המזוקנים, היוצאים ונכנסים בכובעיהם השחורים ובמעיליהם, יודע כי במבנה שוכן כעת ארגון יהודי דתי כלשהו. 

אך לא סביר להניח כי רבים מן העוברים ושבים יודעים מה באמת מתרחש שם, שזוהי מפקדתה של ממלכה רוחנית מיוחדת במינה, אשר סמכויותיה מקיפות ארצות רבות ואשר למנהיגה יש שליטה כמעט מוחלטת בחייהם של עשרות אלפי אנשיו. הרבי מליובאוויטש, האיש אשר משרדו נמצא משמאל לדלת הכניסה, מאחורי כמה חלונות אשר תריסיהם מוגפים תמיד, יורשו השביעי של רבי שניאור זלמן, מייסדה של שושלת חסידית זו.

ל-770 איסטרן פארקוויי מגיעים אלפי מבקרים, חלקם מתוך נהיה סקרנית, חלקם כ'שותפים למסע', כמו נשיא מדינת ישראל זלמן שזר והפסל ז'ק ליפשיץ. רבים גם באים לבקש את התערבותו של הרבי בצרותיהם, כי למרות שהרבי שניאורסון הוא אדם מלומד ודובר תריסר לשונות, הוא גם 'צדיק', שחסידיו רואים בו מחולל ניסים. ניתן לשמוע סיפורי ניסים רבים באיסטרן פארקוויי 770, אך משותף לכולם הטעם הלובביצ'י המיוחד. 

דוגמה לכך הוא הסיפור על החייל האמריקני בקוריאה אשר נטש יום אחד את מחלקתו כדי למצוא נחל שבו יוכל ליטול את ידיו לפני שיפתח את אריזת מנת הקרב שלו. פגז פגע בעמדת המחלקה וכל חבריו של אותו חייל נהרגו. החייל חב את חייו לביקור שערך אצל הרבי מליובאוויטש, ממש לפני שהועבר לקוריאה. הרבי יעץ לאיש הצעיר כי יקפיד ככל האפשר, גם בתנאי קרב, על שמירת המצווה של נטילת-ידיים לפני האכילה, וכך ניצל.

קיימות מאות דוגמאות אחרות, אך אנשי הרבי אינם ששים על כך שמדברים על תנועתם כאילו היתה רק מקור של סיפורי נפלאות. הם מצביעים על כך שהעובדות הקשורות לתולדות התנועה והתפתחותה עולות בפלאיהן על כל הסיפורים אודות כוחותיו הנסתרים של הרבי. התנועה, שנוסדה לפני כמאתיים שנה בצפון רוסיה, התפשטה מאז לארצות רבות אחרות, והיום היא, במובנים מסויימים, חזקה ורבת השפעה יותר מאשר היתה בימיה הראשונים. 

למרות ששורשיה הם במיסטיקה, התברכה תנועת ליובאוויטש בכישרון ארגון ויחסי-ציבור המאפשרים לה לטעת שורשים חזקים בסביבות כה שונות זו מזו כמו רוסיה הקומוניסטית, צפון אפריקה וארצןת הברית. כמו בעבר ממשיכים חסידי ליובאוויטש להישמע לדברי הרבי, לא רק בענייני דת אלא גם בענייני בריאות, פרנסה, וכשמגיע הזמן לכך – גם ענייני חיים ומוות.

מספר האוהדים כמספר היהודים

את ביקורי הראשון מתוך רבים במשרדה הראשי של תנועת ליובאוויטש ערכתי בשנת 1955. נכנסתי לחדר בו ישבו כמה אנשים והדפיסו, שוחחו או השתמשו בטלפון. ארון המגירות העשוי מפלדה, הטלפונים המשובצים בכפתורים לתקשורת בין-משרדית, הפעילות השקטה, יצרו כולם אווירה עסקית, ההיפך ממה שציפיתי למצוא במפקדתה של 'כת מיסטית'. שאלתי היכן אוכל למצוא את הרב ויינברג אשר, כך יעצו לי, יוכל לשמש כאיש קישור ראשוני עבורי.

'הרב ויינברג, וודאי – אנחנו קוראים לו הנודד הנצחי', חייך אחד הבחורים. 'אני חושב שהוא בבית עכשיו, בין מסעות, ואתה יכול להתקשר אליו ולקבוע פגישה'. באשר לפגישה עם הרבי עצמו הופניתי אל הרב חודקוב מזכירו האישי של הרבי, איש רזה ובהיר פנים ושיער, שבאותו רגע היה עסוק בשיחה באחד מהטלפונים שניצבו על שולחנו בצידו האחר של המשרד. 'אגב', הוסיף בן שיחי, 'הרב חודקוב היה חבר הממשלה הלטבית לפני שהרבי הקודם מינה אותו למזכירו'.

לאחר שהרב חודקוב סיים את שיחת הטלפון שלו והשלים את ענייניו עם שני הבחורים שהמתינו כדי לדבר אתו, התקרבתי אל שולחנו. הוא הושיט לי יד רפה ושאל אם אני יודע יידיש. מעיניו הכחולות, הבהירות, נשקף מבט חקרני אך טוב-מזג כשסיפרתי לו על כוונתי לבקש ראיון אצל הרבי. הרב חודקוב עילעל בדפיו של ספרון שחור ומילמל כי לוח הפגישות של הרבי עמוס למשך ששת החודשים הקרובים, אך הוא יראה אם יוכל לעשות משהו בשבילי. הרבי קיבל אנשים רק שלוש פעמים בשבוע, החל משמונה בערב.

שאלתי: כמה זמן נמשכו פגישות אלו? 'הו, לפעמים עד שלוש, לפעמים עד חמש בבוקר', חייך. בחיוכו, חינני ומבוייש, נמסך שמץ של גאווה כשהזכיר את הרבי. שאלתי אם הרבי ישן במשך היום, אחרי אותן פגישות. הרב חודקוב זקף את גבותיו. 'במשך היום הרבי עסוק בניהול פעילויות תנועת ליבאוויטש בכל רחבי העולם'.

'אז מתי הוא ישן'?.. התשובה שהעניק לי היתה עוד חיוך מיסתורי במקצת ומשיכת כתף. אחרי כן סימן משהו בספרו השחור ואמר לי כי אוכל לפגוש את הרבי בעוד ארבעה שבועות, בעשר בלילה. 'אגב', שאלתי, 'כמה חסידים יש לתנועת ליובאוויטש בעולם'?. 'כמה יהודים יש בעולם'? ענה הרב חודקוב בטוב-לב.

מאוחר יותר למדתי כי תשובתו של הרב חודקוב לא היתה התחכמות גרידא. חסידי ליובאוויטש רואים ברבי לא רק את מנהיגם שלהם בלבד אלא גם את רועו הרוחני של כל עם ישראל בדורו. 'הוא עבורנו', הסביר אחד מתלמידיו הקרובים ביותר, 'מה שמשה היה עבור עם ישראל בזמנו'. הרבי רואה עצמו אחראי לשלומו הרוחני והפיסי של כל יהודי, ולא משנה היכן הוא חי ובמה הוא מאמין. מבחינה זו הוא ממשיך את דרכו של הרבי הראשון, בעל התניא, שלימד כי 'עם ישראל הוא בעצם נשמה אחת עם גופות שונים'.

שבוע מאוחר יותר טלפנתי אל הרב ויינברג. ניתן היה לחוש באישיותו החמימה של הנווד הנצחי גם דרך קו הטלפון, אך כשפגשתי בו הופתעתי כשגיליתי כי מדובר באברך כה צעיר; למרות זקנו הוא לא נראה מבוגר מגיל שלושים. ביקורי נקבע לשעות הערב המוקדמות, וכל ילדיו ישנו כבר, חוץ מפעוט בן חמש שראשו (המכוסה כיפה) הציץ שוב ושוב מבעד לחלון ממעל, כשאביו ואני שוחחנו על המרפסת הקטנה למטה.

'גיי שלופען, יינגעלע' [=לך לישון, ילדון], קרא אליו הרב ויינברג, והראש הקטן מיהר להיעלם, ולהופיע שוב שניות מועטות אחרי כן. האנגלית של הרב ויינברג התלוותה בשמץ של מבטא זר, ושאלתי אותו אם תמיד נהג לדבר אל ילדיו ביידיש. הוא סיפר לי כי יידיש משמשת עדיין כשפה הבסיסית של תנועת ליובאוויטש, למרות שילדיו דיברו אנגלית. הרבי נושא את דרשותיו ביידיש, אך שולט במיומנות במספר רב של שפות אחרות.

הרב ויינברג החל להעתיר עלי סיפורים על אנשים שנעזרו על ידי הרבי. נערה מברזיל, למשל, אשר רופאיה יעצו לה לעבור ניתוח מוח מסובך, אך הרבי התנגד. 'הרבי אוהב להגיד, 'הם מרוויחים את לחמם על ידי חיתוך, אני מרוויח את לחמי על ידי שאינני חותך". דעתו מצאה לה בסופו של דבר סימוכין, למרבה הפלא וההפתעה על ידי מומחה לניתוחי מוח, והנערה היום בריאה ושלמה.

כיצד ניתן להסביר כוחות שכאלו? הרב ויינברג הודה כי ייקשה על מי שלא נוכח בקיומם במו עיניו, להאמין בהם. עקרונית, לרבי יש כוחות בלתי-שגרתיים משום שהוא אדם קדוש, כלומר, כל פלג בגופו התקדש באמצעות חיי טהרה ועל ידי קיום מושלם של מצוות ה'. רעיון זה איננו מיוחד לחסידות. אפילו הרמב"ם, המפורסם בעולם כפילוסוף ורציונליסט, קבע כי רוח הנבואה עשויה לשרות על מי שטיהר את ליבו ולשונו וכל יתר אבריו בשלמות. 

נוסף לכך ניחן הרבי, בהיותו יורשו הישיר של בעל התניא, מייסד תנועת חב"ד, גם בזכויות המצטברות של מורשתו. אין שום ספק שלרב ויינברג היה ברור לגמרי כי תנועת ליובאוויטש היא הזרם העיקרי של התנועה החסידית כולה, מייסודו של הבעל שם טוב.

מסירות הנפש מנעה השתחקות רוחנית

שאלתי אותו כיצד הצליחה חסידות ליובאוויטש להימנע מההשתחקות הרוחנית שאפיינה קבוצות אחרות? 'מסירות נפש', ענה מיד, 'הנכונות של כל אחד להקריב את עצמו. הרביים שלנו שימשו לנו דוגמה; הם הראו לנו כי אם יש צורך במשהו חשוב באמת, הוא בר-ביצוע. אם קיים משהו בעל חשיבות גדולה – חשיבות המשתווה לחיים עצמם – תימצא דרך להגשים אותו'.

מלבד זאת מאמינה תנועת חב"ד כי שום יהודי לא אבד לגמרי לבוראו. אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, הורה כי בתוך כל יהודי נמצאת נקודה של אמונה דתית אותנטית, מרכיב של יהדות טהורה, 'דאס פינטעלע איד'. עלינו לזכור כי 'הנשמה עצמה כל כך הרבה יותר עמוקה ממה שנראה לעין', ולכן אל לנו להירתע, בגלל הופעה חיצונית, מלנסות ולנגוע באותו פוטנציאל לאמונה ולאהבת היהדות. זה העיקרון אשר העניק לתנועה את האופי של רצון לפעול ולהשפיע על יהודים.

לפני שעזבתי אמר לי הרב ויינברג כי אם ברצוני לחזות בתנועת ליובאוויטש בפעולה, טוב אעשה אם אהיה נוכח בעוד שבועיים ב'פארבריינגען' [=התוועדות]. זוהי החגיגה השנתית לזכר שחרורו של הרבי יוסף יצחק (קודמו של הרבי הנוכחי) מהכלא הסובייטי, שם החזיקו בו הקומוניסטים. החסידים יגיעו מכל רחבי העולם לרגל האירוע, ולי תהיה הזדמנות לשמוע את הרבי 'אומר תורה'.

'הרבי השביעי של תנועת ליובאוויטש'

הוזהרתי מראש להגיע מוקדם לפארבריינגען, אם רצוני למצוא מקום ישיבה פנוי. אבל שולחנות העץ וספסלי העץ שהוצבו בחצר הצמודה לבניין כבר היו תפוסים כולם כשהגעתי. בקצה אחד של החצר ניצב, על גבי פלטפורמה, שולחן ארוך, מכוסה מפה לבנה. רוב המושבים על אותה הבמה היו עדיין פנויים, אך שורה של כיסאות שניצבה מאחורי השולחן המרכזי כבר היתה תפוסה על ידי נכבדיה המזוקנים של התנועה. מיקרופון הוצב במרכז השולחן וחובר לרמקולים בצידה השני של החצר. 

הבחנתי ברווח בן סנטימטרים מועטים על אחד הספסלים האחוריים, וכפי שראיתי רבים אחרים עושים, טיפסתי משולחן לשולחן מעל לגבם של היושבים, כדי להגיע לשם – השולחנות והספסלים מולאו באופן כה דחוס ביושבים עד כי לא נותר שום רווח למעבר ביניהם. זה היה ערב קיצי ולח, ואגלי זיעה כבדים ניגרו במורד פניהם של רבים מהחסידים, כולם מכורבלים בחליפות שלמות או במעילים שחורים, ארוכים, וחובשים כובעים רחבי-שוליים. אך איש לא נראה מוטרד בשל החום, והחצר הדחוסה שימשה לחסידים הוכחה נוספת לגדולתו של הרבי.

האדם שישב לצידי היה לבוש בחליפת-עסקים נאה וחבש כובע אפור 'רגיל'. היה זה יהודי לא-אורטודוקסי, ואף על פי כן נמנה עם מעריצי הרבי. שאלתי לדעתו על הכוחות שייחסו החסידים לרבי. 'הבט', ענה לי, 'אני יודע דבר אחד – אף אחד לא מתעניין בגורל היהודים – גורלו של כל יהודי – יותר מהרבי, וזה מה שמושך אותי אליו'. הוא הורה על אדם בעל זקן שחור שישב בקרבתנו. 'הוא גדל ברוסיה ב'מחתרת' ליובאוויטש. אם תשאל אותו איך הצליח לשמור על דתו תחת איום המוות, הוא יענה לך שגרמה לכך השראתו של הרבי'.

שכני זיהה עבורי כמה מהדמויות החשובות שנכחו בחצר. ממש לימין כיסאו של הרבי עמד גבר אדום שיער, הרב מנטליק, ראש ישיבת איסטרן פארקוויי. באחד מקצוות השולחן על הבמה ישב הרב גור-ארי, גיסו של הרבי. בתשע ושלושים בערך השתרר שקט בחצר. נשמע קול חיכוכם של כיסאות וספסלים, כשרבים בקהל ניסו לעמוד במקומותיהם, וכל העיניים הופנו אל הדלת שהוליכה מהחצר אל הבניין הראשי. אל תוך החצר פסע בצעד מהיר הרבי השביעי של תנועת ליובאוויטש, חתנו של רבי יוסף-יצחק וצאצאו הישיר, מצד אביו, של הרבי הזקן.

רבי מנחם-מנדל, שראיתיו עכשיו לראשונה, הוא בעל ממדי גוף ממוצעים. החלק המרשים ביותר בפניו החטובים היו עיניו הכחולות והעדינות, בהן ניתן היה למצוא גם מן המלכות. עורו היה חיוור, ועמד בניגוד לזקנו הקצר והשחור, בו החלו להופיע סיגים של אפור-לבן. מעילו, כובעו ועניבתו היו כולם שחורים ועשויים היטב. שולי הכובע היו רחבים מעט מהשוליים המקובלים. לפני שנהיה רבי סירב ללבוש ביום חול את המעיל השחור הארוך, ושמעתי מחסידיו כי התייחס פעם, אולי בצחות, למנהג לבושו הקודם כאמצעי שהעמיד לרשותו שעות לימוד רבות יותר – 'החסידים לא באו אלי כשלבשתי מעיל קצר'.

כשנסתלק חותנו היה ברור לכל מי שהכיר אותו כי רבי מנחם-מנדל התאים, על פי לידתו, על פי נישואיו ועל פי כישרונותיו האינטלקטואליים והרוחניים, להיות מנהיגה של תנועת ליובאוויטש. אשר לדעתו-שלו בנושא, ככל שידוע לי הוא נרתע במלוא הכנות מלקחת על עצמו את עול המנהיגות. נדרש מאמץ של זמן רב כדי לשכנע אותו לקבל את משרת הרבי.

אחת מפסגות הדבקות החסידית

אד כל זה שייך לעבר. כעת, משעלה על הבמה והתיישב בכיסאו, נראה רבי מנחם-מנדל נחוש מאוד בתפקידו. הקהל קם על רגליו כשנכנס, ונשאר לעמוד עד שהרבי התיישב. כשישב פנה לקבל לידיו בקבוק 'משקה', אותו העביר מעל לשולחן לידיים שציפו לו למטה. כאילו על-פי סימן שניתן מראש הופיעו על כל השולחנות בחצר ספלי נייר קטנים ובקבוקי 'משקה'.

תלמידי הישיבות על הספסלים הקדמיים החלו לשיר, למחוא כפיים ולהתנועע קדימה ואחורה בליווי קיצבי לשירתם. כולם, כולל הרבי, השתתפו בשירה. באמצע לחן מלהיב במיוחד נשען הרבי קדימה והחל לתופף את המיקצב על השולחן באגרופיו, מה שגרם לשירתם של חסידיו להתעצם פי כמה בגובה ובמרץ. הרבי, אור מיוחד על פניו, החל להתנועע מצד לצד וקם מכיסאו. 

זרם כמעט פיזי של התלהבות עבר בקהל והשירה הגיעה לפסגה אדירה. ליד מאוורר בירכתי החצר קפץ מעלה-מטה אדם שהיה חבוש כובע שחור שהגיע עד אוזניו. הוא מחא כפיים ועיניו היו עצומות כאילו היה מהופנט. מאחורי הרבי קפץ איש מבוגר בעל זקן לבן מרגל לרגל והניף את זרועותיו לכל עבר. לבסוף התיישב הרבי ומיד שקע גל ההתלהבות.

הרבי כיחכח בגרונו ושלח את ידו לעבר המיקרופון. החצר השתתקה בעת שהרבי קרא בקול מספר שמות. אחד מאלו ששמותיהם הושמעו ישב בקרבתי. הוא קפץ על רגליו, פניו סמקו וידיו רטטו כאשר הניף את סיפלו לעבר הרבי ובירך 'לחיים!'. הרבי, בחיוך דקיק, הניע בראשו במרץ רב בתגובה והניע את שפתיו בברכת תשובה, 'לחיים ולברכה'.

אחרי שכל אלה להם קרא בשמותיהם אמרו 'לחיים', החלו אחרים לקום מכיסאותיהם ומיד כשהצליחו לתפוס את מבטו של הרבי קראו גם הם, 'לחיים!'. ואז פתחו בשירה איטית ומלודית, עם מילים ביידיש שנשמעו כמו 'עסן עסט זיך, שלאפן שלאפט זיך, אבער דאווענען דאוונט זיך ניט' [=ניגון חסידי עתיק שמשמעותו: מדוע האכילה והשינה נעשים מתוך חשק, מה שאין כן התפילה היא לא 'מתפללת' בתענוג מעצמה].

רק אדם אחד בקהל לא שר. היה זה הרב אדום הזקן שניצב לימינו של הרבי. הוא עמד מבלי לנוע כלל, והציץ בנקודה קפואה אחת על השולחן, נוכח פני הרבי. נאמר לי כי זה היה הרב מנטליק, אשר כובד בתפקיד נושא סיפלו של הרבי. רגשותיו כלפי הרבי היו כח עזים עד כי הגיע למדרגה של התבטלות, אבדן האני. הפעולה של ביטול האני מפני רצונו ואישיותו של הרבי נחשבת לאחת מפסגות הדבקות החסידית. עם תום השירה שלח הרבי את ידו אל המיקרופון, ופניו נראו נרגשות. הקהל קם כאיש אחד, ושכני הודיע לי כי אנו עומדים לשמוע עתה 'דברי אלוקים חיים'.

סודה של ליובאוויטש

על פי המסורת ה'קבלית' יש למילות התנ"ך משמעות גלויה, ה'פשט', המכסה על משמעויות עמוקות יותר ופנימיות. ניתן לגלות משמעויות נסתרות אלו באמצעות דרכי פירוש שונות. ראשית, קיים ה'דרש', אמצעי אחר הוא ה'רמז', המצביע על מגמות עמוקות. הדרגה הקשה ביותר מבין המשמעויות הנסתרות היא ה'סוד'. רק תלמיד המכיר כבר את הקונצפציות הטכניות של הקבלה יכול להבין שיעור הדן ברובד זה, ועליו לעמוד על רגליו במשך השיעור, במצב של 'חיל ורעדה'.

מיד כשהתחיל לדבר היה ברור כי דברי הרבי נגעו לרובד הסוד. במשך כחצי שעה המשיך הרבי לשוחח על מסתרי 'המים העליונים והתחתונים' ו'האספקלריות הקטנות והגדולות'. כשסיים התיישבנו, השירה החלה שוב ולאט-לאט חזרו העליצות והחיים לאסיפה. הושמעה סידרה נוספת של ברכות 'לחיים', שלאחריהן שוב נטל הרבי את המיקרופון.

הפעם לא נעו הראשים וכולם עקבו אחרי שיחתו. היתה זו, בעיקרון, חזרה על שיחתו הראשונה, אלא שהפעם הוריד אותה מרובד הסוד לרובד הדרש. הוא דיבר בפשטות ביידיש, כשהוא מבטא את רעיונותיו בבהירות ובזהירות. נושא הדרש היה כי אברהם היה בעצם שליח. הוא ציטט מן הפירוש הרבני על מצוות ה' לאברהם, 'לך לך מארצך וממולדתך', שם משווים החכמים את אברהם לצלוחית קטורת, אשר יש להניע אותה לכאן ולכאן כדי שניתן יהיה להריח את ריחה הנעים. 

באותה מידה, אמר הרבי, חייבים צאצאיו של אברהם להימנע מלהישאר במקום שבו הם מרגישים 'לגמרי בבית'. גם עליהם 'ללכת להם מארצם'. גם יצחק פעל בהשראת רגש השליחות, אחרת מהי המשמעות העמוקה של הסיפור על יצחק החופר מחדש את בארות אביו? בארות אלו הן סימלם של המים החיים בתוך נשמתו של כל יהודי, אשר, כמו הבארות התנ"כיות, עלולים להיסתם. אולם אל לצאצאיו של יצחק להתייאש. הם חייבים לנסות שוב ושוב לפנות את האבנים מפי הבארות ולשחרר את מעיין המים החיים.

בתחילה היה צר לי כאילו משום שהשיחה ירדה מרובד הסוד לרובד הדרש נשלל עומקם של רעיונותיו, ואולי גם חשיבותם. אך זכרתי כי סיפרו לי שזהו סודה של ליובאוויטש, יכולתה 'להפוך את הנסתר למובן מאליו'. מובן שהיתה לרבי גם מטרה פרקטית בשיחתו. בקהל שומעיו נמצאו חסידי ליובאוויטש מניו-הייבן, או מלבורן, או צפון-אפריקה, אשר נכספו להיות קרובים אל הרבי, אך הם יחזרו תוך כמה שעות למקומות בדידותם, שם הם מנסים 'ליצור סביבה'. במהרה גיליתי כי היתה סיבה נוספת לנושא השליחותי של דברי הרבי. תוך מספר שבועות עמדו להישלח כמה עשרות מתלמידי הישיבה, בצמדים, לפקוד כמעט כל מדינה בארצות הברית בניסיון 'לפנות את האבנים מפי בארותיו הרוחניות של העם היהודי'.

תוך שהם לוקחים איתם מעט כסף שיספיק בדיוק לכיסוי הוצאותיהם, יחד עם מצה וקופסאות שימורים, לעיירות בהן לא ניתן להשיג מזון כשר למהדרין, יצאו צעירים אלו למסעותיהם מדי שנה לפני החגים. לעיתים קרובות הגיעו לקהילות בדרום או במערב, שם לא המתין להם שום איש-קשר. הבעיה בעיירות שכאלו לא היתה רק המבטים הסקרניים שהפנו בני המקום כלפי תלמידי הישיבה המזוקנים, אלא שקשה היה להם להכתיר את מאמציהם בהצלחה.

בתקופות קדומות, כאשר רבי שניאור זלמן שלח את נציגיו לקהילות המבודדות של הקווקז, הם התקבלו בהכרת-תודה, ובדרך כלל הצליחו להשאיר מאחוריהם קהילות שהושראו מחדש, או אפילו בית ספר חדש. היום נאלצו הצעירים להסתפק בפחות מזה. הם ניסו לחלק כמה דברי דפוס, או להשמיע עידוד לזקן כלשהוא, שהתאמץ לשמור על תפריט כשר למרות התנאים הקשים.

'לא היו שם שום ספקות באמונה'..

אחרי כן השמיע הרבי עוד שיחה, על תפקידם של תלמידי ישיבה ועל ענייני חינוך, שבעקבותיה באו עוד ניגונים, ואחריהם נפתח מחדש מעגל השיחות והניגונים, ונמשך עוד כמה שעות. האירוע היה עלול להפוך מייגע מאוד לאורח כמוני, אלא שנראה כי ככל שחלפו השעות ארגן הרבי את שיחותיו כך שיהיו קצרות יותר ועל נושאים קלים יותר. אחת מהן, לדוגמה, היתה על השיגעון החדש של חופשות באתרי נופש ב'קאונטרי'. 

זה הזכיר לו, אמר הרבי, את אותו אדם אשר הצטווה על ידי הרופא לבלות שעה מדי יום באוויר היער הצח. לרוע המזל הוא גר במרחק שלוש שעות הליכה מהיער, וכדי לקיים את מצוות הרופא הוא רץ ליער בלילה, אחרי העבודה, ואחרי כן רץ בחזרה, תשוש לגמרי. אך הוא קיים את מאמר הרופא, כך הדבר, חייך הרבי, עם רבים החשים כי הם מוכרחים ללכת לקאונטרי בקיץ. המזון שם גרוע יותר ולוח הזמנים של הרכבת מסובך. אך הם מקיימים את המצווה 'ונפשת בקאונטרי'.

חלפו מספר שעות של שיחות וניגונים. בשלב מסויים אמר הרבי כי המטרה העיקרית של הערב, היא להתקשר רוחנית עם הצדיק, חותנו, הרבי יוסף-יצחק. העובדה כי הצדיק לא בין החיים לא מקשה על החיבור. במידה רבה דווקא מקלה עליו, כי אין עוד מגבלות על רוחו. הרבי הפציר בכל הנוכחים להשתתף בהתקשרות ולכתוב את שמם ושם אמם על פיסת נייר (כדי שהרבי יזכיר אותם בתפילותיו על ה'ציון' של חותנו), ולהעלות את תרומתם לאידיאלים החינוכיים ולמוסדות של הרבי יוסף-יצחק, הרבי הקודם.

בעת שפיסות הנייר והמעטפות הועברו מיד ליד בכיוון הבימה, אמר הרבי, בבת-שחוק: 'הבה נציג מנהג חדש באמריקה – המנהג של מתן צדקה בשמחה, תוך כדי שירה'. בקשתו התמלאה לאלתר. בשתיים בבוקר לערך עזבתי את הפארבריינגען, אשר לא הראה כל סימנים כי הוא עומד להסתיים בקרוב, והלכתי לקראת מכוניתי כשאני מנסה לסכם את רגשותיי. 

היה זה ערב מעניין מאוד, אך אותי, כיהודי בעל השקפה 'ליברלית', גם מתסכל: לא היו שם שום ספקות באמונה. שום שאלה באשר לאמיתותה של האמונה ששררה באותה חצר, אך היתה זו אמונה שנראתה כאילו היתה מעבר להבנתם של רוב בני המאה העשרים. אולי הרבי, אשר, כך ידעתי, מלומד במדעים, יהיה מסוגל לענות על כמה מהשאלות שעדיין הציקו לי.

מבט אחר על השואה

הגעתי לפגישתי עם הרבי ב-10, באחד הערבים של השבוע שלאחר מכן, אך עדיין המתנתי לתורי אחרי חצות, כאשר תלמיד ישיבה צעיר רץ אל תוך המשרד החיצון כדי להכריז כי היהודי מקליפורניה, אדם שטס הנה כדי להיוועץ ברבי על בעיה עסקית, עזב כרגע. פירוש הדבר היה כי הגיע תורי, וכשמחברתי אחוזה בידי מיהרתי על פני כמה אנשים במסדרון אשר פגישתם עם הרבי נקבעה לשעה מאוחרת אפילו משלי. 

החלטתי לא להישאר זמן רב בפנים, כי זכרתי את האלפים אשר היו תלויים ברבי להחלטות חשובות ואפילו חשובות פחות בחייהם, וכי רשת רוחנית בין-לאומית, כולל בתי-ספר וקרנות צדקה ופרסומים שונים, המתינו לתשומת-ליבו הישירה של האיש היחיד הזה.

הרבי היה חבוש מגבעת, לבש מעיל גזור היטב וענד עניבה קשורה בקפידות כולם בשחור וכולם הדגישו את חיוורון פניו. שולי הכובע היו כפופים, והשליכו צל על עיניו העמוקות והכחולות, שנתנו בי מבט ישיר, חודר, אך טוב-מזג. הושטתי את ידי, כי שכחתי לרגע שהחסידים לא מושיטים את ידיהם לרבי, אשר עבורם הוא כלי קדוש שאין לגעת בו מעשה יום-יום. אך הרבי לא נפגע מן המחווה הבלתי-מקובלת. הוא לחץ את ידי והורה בעדינות כלפי הכיסא שניצב ליד שולחנו, כשהוא מציע בקול רך כי אדבר אליו באנגלית, למרות שהוא יענה ביידיש.

לפני שיכולתי לפתוח בשאלותיי, שאל אותי הוא מה משלח-ידי ומה היה תחום לימודיי. מחברתי ובה ההצעות לשאלות נותרה סגורה, ואני מצאתי את עצמי משוחח בחופשיות על נושאים שלא ציפיתי כי אדון בהם. הרבי הקשיב, כשהוא מניע את ראשו מפעם לפעם במחווה של הבנה, ולאיטה נעלמה לה תחושת הדחיפות שחשתי במסדרון. שוחחנו על מנהיגי הדת בישראל, במיוחד על הרב הראשי הקודם, אברהם יצחק קוק, אשר למשמע שמו הניד הרבי בראשו קמעה, מבלי לומר מילה. חשתי כי בשתיקתו הביע אי-שביעות רצון מבלי לעבור על המצווה 'נצור לשונך מרע'.

לפתע נשמע קולו של פעמון חשמלי, שהיה סימן מהרב חודקוב כי כמעט שעה שלמה חלפה מאז החל הראיון שלי. פניתי בקדחתנות לשאלות שהכנתי מראש ושאלתי כיצד הפכו חסידי ליובאוויטש, שהלוא הם תנועה מיסטית, כה מיומנים בנושאי העולם הזה, כמו יחסי-ציבור ושיטות יעילות. הרבי שילב את ידיו על גבי שולחנו ובקול מתון ניסח את תשובתו, אשר הופסקה פה ושם על ידי שיעול קל.

עניינה של ליובאוויטש ביחסי-ציבור הוא פשוט תולדה של הצורך להפיץ את רעיון אחדותו של הבורא. ה' נמצא בכל, לכן אין לרע קיום ממשי. אך הרע חייב להיראות כאילו יש לו ממשות, כדי שתהיה לכל אדם בחירה חופשית. לנו אולי נראה כי זהו מעשה רע לדקור אדם בסכין, אך קיימים מקרים, למשל בעת ניתוח רפואי, בהם דווקא מטרה טובה ולא רעה מושגת על ידי דקירת אדם. 

באופן זה כל מה שנראה רע בעינינו הוא, לאורה של התבונה העליונה, בעצם טוב. להאמין אחרת פירושו להאמין כי לרע יש קיום ממשי, ובסופו של דבר להגיע למסקנה כי קיימים שני כוחות עליונים ולא אחד. אחדות ה' פירושה גם כי לכל יש הצדקה סופית. בדרך זו, סיים הרבי, 'יש מבט אחר גם על השואה ונושאים דומים'.

משמעותה של אגרת הקודש סימן כ"ב

שוב נשמע הפעמון החשמלי, אך הרבי רמז לי כי אינני צריך למהר. פניתי לשאלתי המרכזית: איך יכול הרבי לקחת על עצמו את האחריות לייעץ לחסידיו לא רק בענייני דת אלא גם בענייני רפואה או עסקים, במיוחד כשברור לו כי דעתו תיחשב כפסק אחרון?

הרבי לא נפגע משאלתי. 'ראשית, זה תמיד נחמד לברוח מאחריות. אבל מה יהיה אם הבריחה הזאת תהרוס את הקהילה, ונניח' – והחיוך טוב המזג בעיני הרבי התרחב – 'שהם שמו את המפתח בכיסך והלכו להם? מה אתה יכול לעשות אז – לתת שיגנבו את הספרים'?.

הופתעתי לשמוע כי הוא רומז לעובדה הידועה היטב כי לקח לחסידים למעלה משנה כדי לשכנע את הרבי להפוך לרבי השביעי של תנועת ליובאוויטש. אך לא היה בכך תשובה לשאלתי, אותה ניסיתי להדגיש תוך עלעול בדפי התניא כדי למצוא את המכתב בו אומר בעל התניא לחסידיו כי אל להם לבקש את עזרתו בעניינים לא-רוחניים, כי על שאלות בגשמיות ענו רק הנביאים. הרבי הפסיק את חיפושי ואמר כי אני מחפש ודאי את מכתב מספר כ"ב. 'אותו מכתב', ציין בשקט, 'הודפס לאחר פטירתו של בעל התניא, וחוץ מזה', חייך, 'למרות המכתב הוא נתן עצות גם בנושאים גשמיים'.

כשחש רגע אחרי כן כי הסבריו לא סיפקו אותי, המשיך הרבי: 'כאשר אדם בא עם בעיה, יש רק שתי ברירות – או לשלוח אותו לדרכו, או לנסות לעזור לו. כל אחד מכיר את בעייתו-שלו טוב מכל אדם אחר, לכן על המסייע לו להתאחד עמו ולהפוך לבטל, מרוחק ככל האפשר מה'אני' של עצמו. אז, יחד עם אותו אדם, מנסה המסייע להבין את החלטת ההשגחה העליונה במקרה האמור. ומובן כי אם האיש הבא אליך שותף לרעיונותיך ולאמונתך, מתהווית מיד הזדהות ביניהם'.

'השלכת הקוביות'

שוב נשמע הפעמון, ואני הצצתי בפני הרבי כדי לראות אם הראיון שלי הסתיים. אך במקום לשלוח אותי לדרכי, הוא החל לדבר על היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית. קולו נשאר רך, אך הדעות היו תקיפות. 'האשמה הגדולה של היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית היא לא כי הם עושים פשרות, אלא שהם מקדשים את הפשרה, משתקים את המצפון ואינם משאירים כל פתח לתשובה'. 

הרבי המשיך להסביר כי למרות שתנועת ליובאוויטש מעודדת כל יהודי לקיים כמה מהמצוות שיש ביכולתו לקיים, גם אם הן מעטות מאוד, היא מתעקשת כי הדת היהודית תזוהה אקסקלוסיבית עם המסורת האורתודוקסית. אחרת לא יוכל יהודי הרוצה לחזור בתשובה לדעת כי יש בכלל לאן לחזור.

כאשר שוב זמזם הפעמון קמתי לעזוב, אך הרבי עצר אותי: 'חכה – כעת אני רוצה לשאול אותך שאלה', אמר ואני התיישבתי שוב. 'איך זה שאתה אינך אורתודוקסי'?. הופתעתי ועניתי משהו על העובדה כי אינני מסוגל להאמין כי כל התורה ניתנה על ידי ה'.

'אבל אתה מאמין באחדות השם', לחץ הרבי. 'ואם אתה עוקב בהגייון אחרי ההשלכות של אמונה זו, הרי אתה חייב להגיע למצוות, באותו אופן ישיר בו הנחות באות בעקבות אקסיומות'. שוב השתמש הרב במילים אנגליות. שמרתי על שתיקתי, ולאחר רגע נשען הרבי לאחור בכיסאו ודיבר כאילו בתשובה לעצמו, 'אבל נראה שבאמריקה אנשים לא נזקקים לשיטה – מערכת אמונות – הגיונית ומלאה, כפי שנהוג באירופה'.

הפעמון זמזם בפעם החמישית, ומשום שהטרידה אותי המחשבה על כל אותם אנשים הממתינים בחוץ, עשיתי מאמץ נחוש לעזוב. אך כשקמתי ממקומי שוב עצר אותי הרבי. 'לא שאלת, אבל אני רואה שאתה חושב על השאלה: מה חושבים החסידים על מעשי ניסים'? נשארתי לעמוד במקומי בעוד שהרבי מסביר לי כי אפילו המדע ראה בכל 'חוקי' הטבע הסתברויות בלבד, וכי אין כל דרך לצפות מראש בביטחון כל אירוע בטבע. הוא ציטט את מעשה השלכת הקוביות כדוגמה.

אחרי שסיים להסביר לי את ההיבט החסידי על עניין הניסים, שאלתי אם ניתן יהיה לי לפגוש אותו שוב, אחרי שאתוודע טוב יותר לתנועת ליובאוויטש. 'בשמחה', חייך, 'אבל לא לפני סיום הימים הנוראים', אשר חלו רק חודש אחרי כן.

'דע מה שתשיב'..

בעצם קירבה אותי פגישתי הראשונה עם הרבי להבנה של מה זה חסיד ליובאוויטש. ידעתי כעת כי הרבי הוא מנהיג משכמו ומעלה, נעים-הליכות וישר-לב, אדם אשר למרות שליטתו ללא מצרים בארגון גדול ורב-השפעה חי בצנעה ומקדיש כל רגע מהשעות בהן הוא ער לקידום ענייני התורה וסיפוק צורכי הזולת. אדם שלא חי כלל למען עצמו. לא היה זה מפתיע כלל כי איש שכזה יעורר אהבה והערצה בקרב חסידיו, אך תכונות אלו לבדן לא הסבירו את חיוניותה המדהימה של התנועה.

ידעתי כי לא התחלתי עדיין באותו שלב להבין את הדינמיקה הפנימית של ליובאוויטש, ולמחרת ביקשתי את רשותו של הרב חודקוב לבלות זמן-מה בישיבה, תוך שיחה ואולי אף מעין לימוד עם ה'נערים'. להפתעתי הוא היסס. 'אתה יודע', אמר, תוך חיוך ביישני למדי, 'אפילו ברפואה הכל תלוי בכמויות – מעט יכול להביא תועלת, הרבה יכול להזיק'..

אך לבסוף הסכים לבקשתי ובבוקר המחרת דיברתי עם הרב מנטליק, המכהן כמשגיח, תחת הדרכת הרבי, בישיבה הגדולה באיסטרן פארקוויי מספר 770. זיהיתי אותו, על פי זקנו האדום ומשקפיו בעלי מסגרות הכסף, כנושא הספל אשר עמד כל הלילה לצידו של הרבי בעת הפארבריינגען, מבלי שישתתף בשירה ואפילו מבלי שיזוז. כשהודעתי לו כי הרב חודקוב נתן לי רשות ללמוד, הוא פנה אל מספר נערים שהיו עסוקים בניתוח קטע מהתלמוד בקולות מתנגנים, והם פינו לי מקום על הספסל.

מצאתי את עצמי יושב ליד בחור בן 18 בעל פאות ארוכות ופלומיות. הוא סיפר לי כי נולד ברוסיה וגודל שם במחתרת החינוכית אשר נוהלה שם על ידי ליובאוויטש תחת השלטון הסובייטי. למרות שהתחלנו ללמוד יחד סוגיה בתלמוד, התברר מהר כי מוחותינו היו במקומות אחרים. אני הייתי מעוניין להציג לו שאלות על נסיונותיו ברוסיה, ואילו סקרנותו-שלו התעוררה למראה התופעה של יהודי רפורמי המטייל במסדרונות ליובאוויטש. בכל פעם שהגענו להפסקה בדו-שיח התלמודי, מיד הצגנו זה לזה שאלות. 

הוא סיפר לי כיצד נשלח אביו לסיביר, לאחר שהואשם באוזני המשטרה החשאית על פעילויותיו הדתיות, וכיצד נמלטו שאר בני-המשפחה לבסוף לדרום רוסיה. אחרי כן רצה לדעת כיצד יכול 'ראביי' לקבל חלק אחד מהתנ"ך כקדוש, אבל לדחות את המצוות הכתובות בחלקים אחרים. האם לא הכריז התנ"ך עצמו על עצמו ככתוב בהשראה עליונה? הוא יכול היה להבין מדוע מישהו ירצה אולי להחזיק במשרה בבית-כנסת רפורמי, כדי להרוויח טוב יותר או לצורכי נוחות חברתית, אך הוא לא הצליח לתפוס את ההיגיון של העמדה הרפורמית.

הדלת שדרכה יכול רק חסיד לעבור..

החלטתי מראש שלא להיכנס לוויכוחים על נושאי דת בישיבה, אך התקשיתי לדחות את החסיד הצעיר. בלילה הבא הוא שוב העלה את הנושא. כשראה כי הייתי נחוש בדעתי שלא להיכנס לדיון רציני, נאנח והניף את זרועותיו במחווה של ייאוש. 'מה יכולה להיות התכלית, אחרי הכל, אם לא לקיים את דבר ה'? תוך ארבעים או שישים שנה כל מה שהיה ייעלם. איזו משמעות יכולה להיות למציאות כולה ללא הישמעות למצוות השם'?.

התרשמתי מהביטול הקליל בו התייחס הצעיר לארבעים או שישים שנות חיים. כמה ימים אחרי כן הוא תפס אותי במסדרון ושוב העמיד בספק את ההיגיון מאחורי העמדה הליברלית הדתית. במעט רוגז שאלתי אותו אם העובדה כי כה הרבה אנשים אינטליגנטיים לא מצליחים להבין את ההיגיון מאחורי האורתודוקסיות לא גורמת לו לתהות לגבי האמיתות המוחלטת של אמונותיו. 

ידידי הצעיר היה מאושר על שהצטרפתי סוף-סוף לוויכוח ותשובתו הגיעה במהירות הבזק. 'אה הה – אבל גם אברהם היה לבדו – ובכל זאת האמת היתה שלו. ואנו יודעים כעת מפצצת האטום כמה עוצמה עצורה בגופים 'קטנים". שוב עברה בי התחושה אותה הרגשתי לעיתים קרובות בעת ששוחחתי עם תלמידי הישיבה: תחושה כאילו שנינו הולכים יחד עד שאנחנו מגיעים פתאום לדלת במשעולי השכל, דרכה רק חסיד יכול לעבור, בעוד שהאחרים נותרים בחוץ, המומים.

פעם התוודיתי על תחושת תסכול זו לפני אחד מבכירי הישיבה, אדם מבוגר, אפור זקן, שהסתובב ברחבי אולם הלימוד בעת שהנערים היו עסוקים בשיעוריהם. הוא היה מומחה לאידאולוגיה של חב"ד, ותפקידו העיקרי היה להעביר את ה'ליחות' (לחלוחית) – התחושה הפנימית של ההשקפות החסידיות – לתלמידים. הוא קירב את עיניו קרוב לפניי ושאל אם אני מניח תפילין מדי בוקר. 

'פעם', אמר לי, 'היו לי נעליים שהיו צרות מדי, וקיבלתי מהן כאב ראש'. הוא משך בשרוולי כדי להדגיש את כוונתו. 'הנעליים יכולות להשפיע על הראש, אתה מבין? אם אתה רוצה להבין חסידות, אתה חייב לקיים את המצוות. מה שאתה עושה יעזור לך להבין'. זה היה נתח הגון של השקפה חב"דית.

יהדות עם נשמה חיה

הרעיון כי יכולת המוח להבין את מיסתרי הדת תלויה בביצוע הפיסי של המצוות, מסביר את המיקח-וממכר שערך עמי אדם אחר, אשר תואר לפניי כחסיד ליובאוויטש טיפוסי, כשביקשתי ממנו לעזור לי ללמוד את התניא. הוא דרש תשלום, שהיה אמור להיות הסכמתי לקיים מצווה אחת נוספת מתוך התרי"ג.

במשך כמה חודשים נהניתי מביקוריי אצל אותו חסיד, שכיהן כרב בקהילה לא-הרחק מניו יורק. כמו רוב החסידים הוא היה מעדיף לגור קרוב יותר לרבי, אך הרבי פקד עליו לצאת אל העולם ו'ליצור סביבה'. תהליך היציאה היה קשה, חברי קהילתו דרשו ממנו כי יקצר את התפילות ויכלול יותר אנגלית בטקסי התפילה, כדי למשוך כך את הצעירים למקום. 

הוא, לעומת זאת, הרגיש כי הצעירים יישארו בבית הכנסת רק אם ימצאו שם אורתודוקסיות אמיתית – יהדות רווית שמחה, עם נשמה חיה ולא רק 'עצמות יבשות'. הבדל דעות זה היווה מקור לבעיות, אך החסיד הטיפוסי שלי תמיד הזכיר לעצמו בחיוך כי  'אי אפשר בלי ביטחון'. מלבד זאת, הרבי והחברים נמצאו במרחק של לא יותר משעת נסיעה משם, וכאשר 'אני מגיע לניו יורק כל הבעיות נושרות מיד מכתפיי'.

והיו אמצעים חסידיים אחרים להתגברות על בעיות היחיד. הוא יכול להגביה את נשמתו על ידי ניגון חסידי, או לנחם את עצמו על ידי שימוש פרקטי בדוקטרינה החסידית. 'כל מה שעלי לעשות', צחק החסיד, 'זה להביט בנשיא בית הכנסת שלי היושב בצידה השני של הבימה, ולהגיד לעצמי, 'לא – הוא לא ממש שם – לא באמת – רק מציאות אחת נמצאת שם באמת, ומאותה מציאות אין לי מה לפחד".

בשעת ההפסקות בשיחתנו נהג ידידי להמהם, וטוב-המזג הנעים של קולו סייע לרכך אפילו את רושמן הקשוח של השקפותיו האורתודוקסיות הנוקשות ביותר. הוא הודה בחיוך על שפתיו כי לדעתו ילדים יהודים אשר אמותיהם לא נזהרו בדיני טהרה הם נכים מבחינה פיסית ורוחנית כאחד. עם אותו חיוך על שפתיו הגן על אמונתו בכוח הרבי, 'אשר פיו מעולם לא הגה דבר שקר ואשר אבריו וכל גופו היו תמיד בתכלית הקדושה'. הרבי היה איש-סגולה שכזה ולכן היה ביכולתו להשפיע ברכות וניסים על-טבעיים.

ניסוח רציונאלי ל'מים החיים'

עברה כבר יותר משנה מאז התחלתי לנסות 'להבין' את ליובאוויטש – את אמונתם ונאמנותם של חסידיה, את ההצלחה והחיוניות הבלתי-פוסקת של ארגונה, את חוסנה מול סכנת ההידלדלות האופיינית לשושלות רוחניות שהנהגתן עוברת בירושה. ההסברים המובנים מאליהם לא סיפקו אותי. אחרי הכל, קבוצות דתיות אחרות הציעו את אותה בריחה מאחריות אישית, את אותה תחושת שליחות, אותם רגשות קהילתיים.

לחסידי ליובאוויטש עצמם יש הסבר מוכן מראש: 'היו לנו רבנים גדולים'. אך אני התחלתי להאמין כי חלק מה'סוד' נעוץ דווקא בעובדה כי ליובאוויטש לא הסתפקה רק בהתקשרות לרבניה כמו חסידויות אחרות. אותו מצב-רוח מיסטי של החסידים, אותה תחושה כי רוח ה' פועלת בכל הבריאה, אותה הבנה פנימית או 'לחלוחית', כפי שכינו זאת, לא נשענו רק על כוחותיו האישיים של אדם אחד לצורך השמעתם ברבים. 

מנהיגים חסידיים אחרים בני דורו של בעל התניא, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב או רבי נחמן מברסלב, נחשבו אף הם למאוד גדולים, אך חסידי חצרותיהם שמרו על חיוניותן רק כל זמן שזכרם של מייסדיהן שמר על רעננותו. בעל התניא, לעומת זאת, בנה מערכת שבאמצעותה ניתן להנציח את תפיסתנו הקלושה ובת-החלוף של הנסתר ב'כלים' של ניסוח רציונאלי – כלים שניתן לשפוך מהם, בכל עת שתחפוץ בכך, את תוכנם, 'המים החיים'.

הדאגה הקפדנית ללימוד מאורגן, לספרי לימוד ערוכים היטב, ליחסי-ציבור ולנוהלי מסחר נאותים – שכולם נראים כל כך לא במקום בקרב חבורה של מיסטיקנים – הוא בעצם המפתח להיסטוריה המיוחדת של ליובאוויטש. כלים אלו של מחשבה וארגון הפכו את החסידות למשהו 'שאתה יכול לגעת בו בידיים'.

אך עבור חסיד חב"ד עדיין טמון הסוד בגדולתו של הרבי, והאמת ניתנת להיאמר כי ללא אמונה זו של החסיד ברבו לא היתה בנמצא חסידות ליובאוויטש. כיצד ניתן להבין את פעולתה של אמונה זו מבלי להשתתף בה אני הייתי סבור כי לא ניתן להשיג זאת, ובאתי לפגישתי השנייה עם הרבי מצוייד ברצון עז להזדהות, ולו גם לרגע, עם אמונת החסיד. באתי גם 'מצוייד' בהצטננות וחום קל, שלדעתי היה להם חלק בחוויה שעברתי אותו ערב.

חידה ושמה ליובאוויטש..

'שלום עליכם, ר' ויינר', חייך הרבי והושיט את ידו. הודעתי לו במחאה כי אחרי שנה של ביקורים ב-770 איסטרן פארקוויי, ידעתי כבר כי חסיד טוב לא לוחץ את יד הרבי. 'אנחנו לא חייבים להתחיל כך', אמר והנחה אותי לעבר כיסאי. הוא נראה חיוור יותר מאשר בפעם בה פגשתי בו לראשונה, לפני שנה, ויותר שיבה היתה זרוקה בזקנו השחור, אך אותו חיוך רציני המשיך להשתעשע בעיניו הכחולות והעמוקות.

פתחתי את פנקסי והתיישבתי בכיסא, כשאני מודע שוב עד כמה נוח ורגוע אני חש בחדר הרבי. ואז נזכרתי כי זוהי הזדמנותי האחרונה והחלטתי לשאול אפילו את השאלות המביכות ביותר, במאמץ לפתור את החידה ששמה ליובאוויטש. הסברתי לרבי כי יותר משנה חלפה מאז התחלתי לנסות ולהבין את התנועה, וכי באתי אליו עם וידוי בפי: לא הצלחתי להבין. האם יתנגד לכך שאתחיל את הריאיון בשאלה על אופיו של החסיד?

הרבי חייך ואמר לי להתחיל. כמו מקודם, אני אדבר אנגלית, אך הוא יענה ביידיש. 'האם אין בעובדה שהחסידים פונים אל הרבי כמעט לפני כל החלטה בחייהם – סימן לחולשה, שלילת הדבר היחיד העושה את האדם לאדם – בחירתו החופשית'?. תשובת הרבי באה בלי כל היסוס, כאילו טיפל כבר בשאלה זו מקודם. 'אדם חלש מובס בדרך כלל על ידי הסביבה בה הוא מוצא את עצמו. אך החסידים שלנו יכולים להישלח לכל סביבה, לא משנה עד כמה היא זרה או עויינת, והם דואגים לעצמם בתוכה. אז איך ניתן לומר שהחולשה חיא המאפיינת את החסיד'?.

הצגתי את שאלתי מזווית אחרת ואמרתי לו כי חשתי בחב"ד בתאווה לפשטות יתר, לערטול הרעיונות ממורכבותם, פשוט למען יצירת הבנה שטחית. ובאמת, פלטתי, לכל חסידיו יש דבר אחד משותף – מין מבט פתוח ונאיבי בעיניהם, אשר משקיף אוהד יקרא לו אולי 'תמימות', אך רעהו העדין פחות עלול לפרשו כריקנות או רפיון שכל, חסרונו של מאבק פנימי. 

גיליתי שאני עצמי נרתע מעוצמת תעוזתי, אך הרבי לא הראה שום עוינות. הוא נשען קדימה. 'מה שאתה לא מוצא בעיניהם הוא קרע'!. 'מה'?, שאלתי. 'כן, קרע', חזר בשקט, 'פירוד'. הרבי היסס לרגע. 'אני מקווה שלא תיפגע, אך משהו אומר לי שאתה לא ישן טוב בלילות, וזה לא טוב 'לאורך זמן'. אולי אילו היו מגדלים אותך באחד משני העולמות בלבד, היה המצב שונה. אך הקרע הזה הוא תולדה של הניסיון לחיות בשני עולמות'. תשובתו האישית של הרבי עודדה אותי להיות אישי בחזרה. 'אבל גם הרבי למד בשני עולמות. מדוע אם כן הרבי מונע מהם ללמוד ב'עולם האחר"?

'בדיוק משום שלמדתי, ואני יודע מה ערכו של לימוד זה', ענה הרבי במהירות. 'אני מכיר בשימושיותו. אם יש אנשים הסבורים כי הם מסוגלים להשתמש בכך אך ורק לרצון ה' ולדאוג לעולם בדרך הנכונה, לי אין שום התנגדות. אנו נזקקים למהנדסים וכימאים, אבל מהנדסים וכימאים אינם הדברים החשובים ביותר. 

חוץ מזה, ללמוד אין פירושו רק לשנן עובדות. פירושו היחשפות לחוגים ופעולות מסויימים העומדים בניגוד לערכיו ואמונתו של המאמין. זה יהיה כמו לקחת אדם מסביבה חמה ולהשליך אותו למים קרים, טיפול בהלם כמה פעמים ביום. כמה זמן יוכל לעמוד בזה? נוסף לכך, הלימודים בקולג' נערכים בגיל בו אופיו של האדם עדיין לא גובש, בדרך כלל לפני גיל שלושים. החשיפה אז היא מסוכנת'.

משמעותם של 'מופתים'

כאן באה הפסקה קצרה, שלאחריה שאלתי את הרבי אם יהיה מוכן לענות לשאלות על עצמו. הוא משך בכתפיו בחיוך. ובכן, אמרתי, הבחורים ב-770 טוענים כי הרבי מסוגל לראות דברים שהם אינם יכולים לראות, וכי הוא איננו רק בשר ודם. האם גם הרבי רואה כך את עצמו ואת ששת קודמיו?

זו היתה הפעם הראשונה בה היסס לפני שענה. 'האם אתה מבקש ממני לספר לך על עצמי'?, הוא חייך. 'אני לא חושב שכדאי שתכתוב עלי ועל אמונותיי. אבל אני יכול לספר לך מהו מעמדו של הרבי בחסידות. כולנו, כמובן, רק בשר ודם, ואני לא אחראי לכל הסיפורים שאולי שמעת. אבל אתה חייב לגשת לעובדות הקשורות בנושא זה בלי כל דעות קדומות. פירושו של המדע, אחרי הכל, הוא הנכונות לבחון עובדות וללכת איתן לכל מסקנה אליה יובילו, לא לנסות לדחוק את העובדות לתוך מודל מוכן מראש'.

'אתה מאמין, אם כן, כי לרבי יש הבנה מיוחדת וכי הוא יכול לראות דברים ולדעת דברים מעבר להבנתם של בני אדם רגילים', עדיין חיפשתי תשובה ברורה לשאלתי. 'כן', אמר הרבי. 'והאם כוח זה ניתן רק לרבי או גם לאנשים אחרים'?. 'בתור מאמין', ענה הרבי, 'אני משוכנע כי הוא יכול להינתן רק לשומרי תורה ומצוות'.

באותו רגע עלתה על דל שפתיי שאלה שלא תכננתי מראש לשאול. 'מהי ברכה של הרבי'?. 'האם אתה שואל אותי למה אני מתכוון במילה ברכה?' הדף הרבי את השאלה. 'מוטב שאספר לך למה החסידות מתכוונת בזה. האדם מושפע על רמות רבות, גבוהות ונמוכות. ניתן בידי הצדיק, הרבי, לעורר כוחות נרדמים בתוך האדם. ניתן בידיו גם להביא אותו לידי מגע עם רמה גבוהה יותר של כוחות מחוץ לנשמתו-שלו. אדם גר בקומה אחת של בניין ונזקק לעזרה מהקומה שמעליו. אם הוא לא מסוגל לטפס למעלה בעצמו, מישהו חייב לסייע לו לטפס ולקבל עזרה'.

'האם פירוש הדבר כי הרבי מסוגל להעלות את האדם למישור רוחני גבוה יותר'?. 'זוהי הדרך הקשה יותר', ענה הרבי. 'הדרך הקלה יותר היא להשפיע עליו את אותם כוחות מלמעלה'. שאלתי אודות המופתים של הרבי, והפעם ענה הרבי מיד. 'להאמין בבורא, ולהאמין שקיים קשר מתמיד בין הבורא והבריאה, פירושו בהכרח להאמין כי הבורא יכול לעשות מה שבחפצו בבריאתו'.

ספיקות – סימן לאמונה

דיברנו אודות אמונה דתית ואני הבעתי את הדעה כי אנשים רבים היו רוצים להאמין, אך מצאו כי האמונה היא דבר קשה לביצוע. הרבי התנגד לדעתי. 'זה לא כל כך קשה לאנשים להאמין. קיימים מיליונים שמאמינים בגאנדי, ומיליונים המאמינים באפיפיור, ואפילו אתאיסטים, כשאתה דוחף אותם לפינה יודו כי הם מחזיקים באמונה כלשהי'.

כשניסיתי לחלוק על הדברים, בנימוק כי ברוב המקרים נראה כי הספק מתגבר על האמונה, הניד הרבי בראשו. 'יכולים להיות ספקות. אך להטיל ספק בקיומו של ה' – זהו הסימן הראשון לכך שאותו ספקן מאמין במשהו. אתה חייב לדעת משהו אודות ה' ולהאמין אפילו כדי להטיל ספק בקיומו. אך חייבים לנסות להתגבר על הספקות על ידי הזנה בלתי-פוסקת של הרוח. ממש כשם שהגוף ששמרת על בריאותו יכול להתגבר על משבר, כך יכולה הנשמה להביס את משבריה ואת ספקותיה, אם בריאותה נשמרת ללא הרף'.

'מדוע, אם כן, קיימים חסרי אמונה כה רבים'?. הרבי הביט בי ישירות. 'הם מפחדים מפני אמונתם. הם מפחדים מפני המסקנות שעלולות להתבקש מאמונתם, אם יבחנו את העובדות ביושר. הם מפחדים כי ייאלצו לזנוח חלק מנוחותם או לוותר על רעיונות הקרובים לליבם. הם מפחדים לשנות את חייהם'. העליתי בעיה נוספת. מספר שבועות לפני-כן שמעתי את הרבי אומר כי באמריקה יכולים וצריכים חיים יהודיים לפרוח באופן הטוב ביותר. כיצד הוא מיישב את דעתו זו עם המצווה לצאת מהגלות?

'מהי גלות'? – ענה הרבי – 'גלות פירושה התרחקותו של האדם ממקור עצמותו. אם האדם יוצא מסביבה בה שמר מצוות והיתה לו נשמה יהודית, ובא לאמריקה, שם הוא נוטש את התורה בעוד שהוא הופך עשיר, חופשי ונינוח, הוא נמצא בגלות למרות הכל, משום שנטש את עצמו. זה לא רק התבוללות, זה גרוע יותר, זה מה שאנו מכנים באנגלית 'אינפריוריטי קומפלקס', תסביך נחיתות. 

זוהי הודאה כי ערכיו של האדם נחותים מאלו של הסובבים אותו, גם בישראל ניתן להיות בגלות, לנטוש את התורה ולאבד את הרוח אשר היא תמצית טבענו, להיות כמו 'כל הגויים'. 'בנוסף לכך', אמר הרבי בשקט, 'באמריקה לא רק שחיה האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם, אלא יש בה גם משאבי חומר עצומים. כשם שהרוחני יכול להשפיע על הגשמי, כך גם במשאבים גשמיים ניתן לעשות דברים למען הרוח'.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?!

הפעמון על שולחן הרבי השמיע את קולו. זו היתה 'הערתו' של הרב חודקוב כי אחרים המתינו כבר לתורם. החלטתי לשאול שאלה אחרונה. 'יהודים רבים עוסקים היום בחיפושים', אמרתי לרבי, 'הם רוצים לשוב. מה יש לך לומר להם, כדי לעזור להם למצוא שוב את דרכם'?.

הרבי עצר לשנייה. 'הייתי אומר שהדבר החשוב ביותר הוא 'בלי פשרות'. הייתי שולח להם את המילים שנאמרו על ידי אליהו הנביא: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה' האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו'. הפשרה היא דבר מסוכן, מכיוון שהיא מחליאה את הגוף והנשמה. הפשרן המנסה לתווך בין הדת והסביבה איננו מסוגל ללכת לשום כיוון ואיננו מסוגל להכיר באמת'.

האם לא ידחו האנשים אלטרנטיבות קשוחות שכאלו? 'זוהי תרומתה של חסידות חב"ד', ציין הרבי. 'חשוב לדעת כי האדם מחוייב לקיים הכל, אבל באותו זמן אנחנו מקבלים בברכה אם יקיים רק חלק. אם כל מה שבידינו לעשות זה להציל זרוע אחת, אנו מצילים. ואז אנו מתחילים לחשוב על הצלת השנייה'.

הפעמון צלצל שוב ואני קמתי, אך הרבי סימן לי כי אמתין. להפתעתי הודיע לי כי קרא בקפידה כמה מאמרים על הדת בישראל, אשר פירסמתי ב'קומנטארי' (יולי ואוגוסט 1955). שעה נוספת חלפה בעת שהרבי ביקר את מאמריי בעדינות אך בתקיפות. היה זה אחרי 3 בלילה כשיצאתי ממשרדו של הרבי וחלפתי, תוך שאני מתייסר ברגשות אשמה, על פני צעיר מזוקן שעדיין המתין לפגישתו. משרדו של המזכיר היה סגור, אבל מהרחוב, דרך החלון יכולתי לראות את הרב חודקוב גחון על שולחנו, ראשו שקוע בזרועותיו.

'הרבי הוא השורש'

בבוקר הבא, כאשר חזרתי כדי לקחת תיק שהשארתי במשרד, נמצא הרב חודקוב עדיין ליד שולחנו. עיניו היו אדומות וצמד תפילין היה עדיין על ראשו וזרועו. בעת שאמר את תפילת השחר, טיפל אחד הנערים בטלפון העסוק שלו. שניים מתוך התלמידים המבוגרים יותר פנו אלי כשעזבתי את המשרד. הם שמעו כי שהיתי כמעט שלוש שעות בחדרו של הרבי מוקדם יותר אותו בוקר, ורצו לשמוע משהו. עיניהם, זרחו כששמעו אותי מדבר בהערכה רבה על הרבי ועל הדברים ששמעתי ממנו. זכרתי כיצד אמר לי הרבי כי המבט הפתוח בעיני החסיד איננו נאיביות אלא חוסר מציאותו של קרע, של פער.

אמנם נכון, השתכנעתי, אין שום קרע בליובאוויטש. היא מעניקה עולם שבו השכל לעולם איננו מתבלבל בשל ניגודים שונים. שבו החיים לא מתחלקים לקטגוריות שונות. שבו המתחים בין הלב והמוח, הבשר והנשמה, ה' ובריאתו, נפתרו באמצעות אחדות הדעים בהכרח בהשגחה שמימית. 'לית אתר פנוי מיניה'. וכל ספק או בלבול שהתעוררו יתבהרו על ידי שכל יחיד יבטל את עצמו לפני הרבי, אשר הוא מבטל עצמו באופן מוחלט לפני רצון ה'.

לא, לא היה שום קרע בעיני החסידים שהמתינו לתשובתי. הם נענעו בראשיהם בהתלהבות כשסיפרתי להם מה ששמעתי מהרבי. לא הסתרתי מהם את הערצתי העצומה לרבי המיוחד הזה. הודיתי לפניהם כי לפני שעזבתי אותו בוקר ביקשתי מהרבי שיברך אותי. יותר מזה, ההצטננות של הלילה שעבר נעלמה לגמרי. הם לחצו את ידי כאילו הענקתי להם מחמאה אישית, כי, אחרי הכל, גם במובן זה אין קרע בליובאוויטש, שם 'החסידים הם רק הענפים והרבי הוא השורש'.

יש משהו מושך מאוד בדרך המספקת תשובות לכל השאלות, אם הן כוללות פרטים מחיי הפרט או בעיות בעלות חשיבות קוסמית. מעודד לחיות עם ההבנה כי ה' מתגלה ביותר דווקא כשנראה שהוא נסתר ביותר. מחמם את הלב להאמין כי מה שנראה כצירוף מקרים חסר-פשר הוא בעצם התגלות תמציתו הנסתרת ביותר של ה' וכי גם הכאב הוא שיבטה של האהבה.

אין 'קרע' בליובאוויטש.