דבר תורה לפרשת וארא

ההתגלות המוחשית ביותר של ה' בעולמו היא במידת הרחמים – היכולת והנכונות של ה' לשאת את הקיום, להעניק מציאות לברואיו ללא כל הצדקה ו׳לסבול' את קיומם, שלעיתים הינו אנוכי, גס ומתעלם. ממשותם של רחמי ה' על ברואיו הינה כה מוחשית, עד שהכינוי הנפוץ לה' בכל התלמוד הוא "רחמנא" – הרחמן. ואכן, היכולת הנפשית לחוש בנוכחות ה' תלויה בבת-הזוג הנפשית של מידת הרחמים – השפלות. היחס בין השפלות והרחמים, והתלות ההדדית בין שתי המידות הללו, הם מיסודי היסודות של הבנת נפש האדם.

מחד, מבלי שהאדם מודע לשפלותו העצמית – ערכו הפחות ופגמיו הרבים – הוא מתקשה לחוש את רחמי ה' עליו. הרי תחושת הרחמים מודגשת ככל שמציאות האדם – נכסיו, בריאותו וכללות קיומו – נתפסים כבלתי מוצדקים, כחסד חינם. ככל שהאדם מכיר את מקומו האמיתי, חש את גסותו האנוכית ואת נטייתו להתעלם מה' ומרצונו, כך יחסו האוהב של ה' נדמה כחידוש מפתיע. הקב"ה מתגלה כמלא רחמים כלפי האדם אשר רחוק מלזכות בדינו. אם כן, המודעות לרחמי ה' מתגלה מתוך מידת השפלות.

אך מאידך, נכונותו של האדם להכיר באותה שפלות, להביט נכוחה על מצבו העגום ולהודות על שפל מדרגתו, אינה תנועה פשוטה כלל ועיקר. מבלי שהאדם יחוש כי מרחמים עליו מן השמים, הוא חסר את החוסן הנפשי להודות על מקומו האמיתי. אם כן, ישנו יחס הפוך – היכולת והנכונות של האדם להכיר בשפלות האדם תלויות בהרגשה מוחשית של רחמי ה' עליו.

כך מתגלה מעין ׳מעגל קסמים׳ החוזר על עצמו, לטוב ולמוטב: אדם המכיר בשפלותו, מודע באופן מוחשי לרחמי ה'. אותם רחמים מוחשיים מאפשרים לו להעז להבית עמוק יותר לתהומות נפשו ולהיחשף לשפלות גדולה עוד יותר – וכך גם רחמי ה' נעשים מוחשיים ביתר שאת.

אך ניתן לדמות מצב הפוך: ככל שהאדם עיוור לערכו האמיתי, מדמה בנפשו שקיומו מוצדק בעקבות מעלתו או מעשיו, כך הוא נהיה אדיש לרחמי ה', שהרי הוא מדמה שכל נכסיו הגשמיים והרוחניים ׳מגיעים לו׳ בדין. גם כאן ישנו מעין ׳כדור שלג׳: ללא רחמי ה', האדם חושש להיגמל מגאוותו ולהודות על שפלותו – ׳הרי מי יחזיק אותי אם לא אני בעצמי?׳. העדר הביטחון ברחמי ה' גורם לאדם לנסות להצדיק את עצמו יותר ויותר, תוך הימנעות מכל רגש של שפלות מפוקחת – וכך זיקתו להכרה ברחמי ה׳ רק הולכת ומתרחקת…

כמו בכל חזרתיות, חייבת להיות התערבות חיצונית שתשבור את מעגל הקסמים המידרדר, התערבות המופיעה לאורך חיי האדם ונסיבות חייו; מעין סטירת לחי מצלצלת המפקחת אותו ומונעת הידרדרות לחוסר איזון נפשי קיצוני. במידה רבה, טלטלות אלו יש בהן יותר רחמים מכל הוותרנות ונשיאת הפנים של השגרה, שהרי הן יוצרות את הכלי לחוש את כללות רחמי ה', ואף הופכות את כללות כיוון הזרימה של הנפש. כאשר האדם רגיש למעגלי חייו, יכול הוא לחוש בגערות שמזמן לו הקב"ה ובשקע הנוצר בנפשו בכל פעם שנפשו גבוהה עליו – שהם הכלי המאפשר לו לחוש מחדש את רחמי ה' – ולהודות עליהם ולשמוח בהם על כל צעד ושעל.

כך מסופר על חבורה של תלמידים בני אוריאן, חסידי המגיד ממעזריטש, שדנו בעניין השמחה בייסורים עם רבם. כפי שאירע פעמים רבות, בחר הרב המגיד לשלוח את תלמידיו לשיעור 'חי' אצל הרבי ר' זושא מאניפולי. הוא הנחה אותם להביט על שגרת חייו של ר׳ זושא מן הצד, מבלי להיוודע אליו, במשך שבוע שלם – ורק לאחר מכן לפנות אל ר׳ זושא ולדון עימו ב'מוחין' של הסוגיה.

ואכן, כחסידים מסורים, כך עשו. נסעה החבורה לעיר אניפולי והתחקתה אחר אורחותיו של ר׳ זושא. והנה, לאורך שבוע של התבוננות וצפייה מן הצד, נוכחו החסידים כי ר׳ זושא זכה למנה הגונה של ייסורים. ביתו היה דל להחריד – לא יותר מפחון מט לנפול. על אף מאמציו התדירים להתפרנס מיגיע כפיו, המזל לא האיר לר׳ זושא את פניו והעניות הייתה מצויה בכל פינה. בזמן הארוחות נהגו הילדים למשוך ארגזים מתחת ללוח עץ ששימש כשולחן ולסעוד את ליבם בפת לחם ומים. בגדיהם היו בלויים וגם גופם נראה כחוש למדי. כמובן שכל זה לא תרם למצב רוחה של רעייתו, אשר לא חסכה מבעלה את דעתה על 'הצלחתו' המזהירה בחיים. בקיצור – לא שפע, לא נחת ולא שלום…

לאחר שבוע של צפייה מאופקת, ניגשו החסידים לר' זושא, סיפרו לו על שליחותם מאת רבם הגדול, ושטחו לפניו את קושייתם: "רבינו, זה שבוע שאנו מתחקים אחר אורחותיו הקדושות, והתפלאנו לראות שעל אף החוסר המשווע השורר בכל, כבודו שמח וטוב לב. אין אנו יודעים האם דאגתו בליבו, אך ודאי שצהלתו על פניו. ידריכנו רבינו וילמדנו, כיצד ניתן לשמוח על אף החסרונות והמצוקות".

אך תגובתו של הצדיק הפתיעה את החבורה. "לשמוח על אף החוסר? זהו אכן אינו דבר פשוט. אך ברוך ה׳, לזושא לא חסר דבר".

החסידים חייכו במבוכה. "רבינו, הרי ביתו מט לנפול, ומאכלו אינו מן הנמצא, וכו' וכו'". אך ר׳ זושא בשלו, ישב והסביר להם היטב לפרטי פרטים כיצד אכן יש לו כל אשר יחסר. הפרנסה מדויקת להוצאות, הלחם מדויק לפיות. החסידים – על אף שהתקשו לקבל את ההסברים הדחוקים על כך שמים זה בריא ולחם זה טעים… – לא רצו להתווכח. אך מכל מקום טענו: "גם אם אכן יש לרב את כל צרכיו, הרי שישנן גם צרות – הילד לא בקו הבריאות, הפרה שברה את הרגל, וגם האישה…". "אווו…", ענה ר' זושא. "גם את הצרות אני צריך… בדיוק במידה הנכונה"…

על-פי מי השילוח חלק א, פרשת וארא, ד״ה ״וידבר אלוקים אל משה״ הא'