ברכות השחר | הרבנית אורה רבקה וינגורט

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵנוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, רֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם

כשחודשי הקיץ הגיעו.
הים קורץ לי, מזמין אותי לשוב.

לוקחת לי שעה של פנאי, וחוזרת אליו.

יושבת על סלע מוצק, מביטה רחוק אל תוך האופק.
האין-סוף התכול הזה, של שמים מעל ומים מתחת, מעורר בי אף הפעם, השתאות אך גם רעדה.

פוסעת לי אט-אט על קו החוף.

מזה, האדמה היציבה, אי של וודאות בתוך כל הספקות.
ומעבר, המים המושכים וסוחפים איתם פנימה, אל עבר האין-סוף.

מחד, החול היבש, המוצק, הברור.
ומאידך, המים המפוררים, המעלימים אל תוך הלא-מודע.

בהליכה על קו החוף,
רוקדת כמו על חבל דק, וגשר צר מאוד.
היציב, הבטוח, הברור מכאן.
המרחב, הפתיחה והזרימה אל הלא נודע מכאן.

"כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" תהילים כ"ד.

אלוקים ברא את האדמה על המים. המים הם האפשרות, התנועה המובילה אל שינוי. אך אלמלא היקוותם אל מקום אחד, והראותה של היבשה, לא היה מקום לחיות.

אפשר להיבלע באין-סוף הזה, בגלי המשבר הסוחפים ומפרקים ומנפצים עלי סלע.

מברכת על היכולת להחליט, על הגיבוש המוצקי שמאפשר לקחת צעד קדימה. כשהרגליים נוגעות בקרקע מברכת "רוקע הארץ על המים".

ובתוך הלב מוצאת שוב ושוב את הקו העדין הזה.
השרטוט של הגבול.

בין הרצון לחופש, ובגדול, לצורך לעבוד ולמצא יציבות.
בין מרחב האפשרויות הבלתי נגמרות, לרצון לקביעות ולבית תחום.

חיי האדם הם רק על היבשה. ברכת "רוקע הארץ על המים" היא הברכה על הקיום האנושי, המתאפשר רק הודות לרקיעתו של הארץ. אך נוסח הברכה מצביע גם על הרקע הסובב. המים המקיפים את היבשה מכל עבר, מהווים אולי את ההשראה לאותם חיים אנושיים יציבים.

על קו החוף מתעוררים הכיסופים. כשהגבול פוגש בבלי גבול, הלב מתחיל לכמוהה. רקיעת הארץ המונעת את משיכתם הטבעית של המים אל עבר האדמה, מעצימים את געגוע החושק בנחשק. לשבת כך על סלע בטוח, אך לשאת עיניים הרחק הרחק אל תוך האופק.

זהו סוד הקסם, הברכה של החיים שלנו.

חוזרת לי מההתבוננות בים אל תוך חיי המעשה.
הרגליים שוב נוגעות בקרקע.

התינוק בוכה, הפלאפון מצלצל. זו המציאות שלי. הלב מתגעגע ומשתוקק כפעם בפעם אל אותו מרחב, אך ב"ה מודה על כך שיש קרקע מוצקה מתחת לרגלי.
הבית עומד.
הארץ לא זזה.

אין זה דבר המובן מאליו. אסונות "טבע" שאנו שומעים עליהם כפעם בפעם, מזכירים עד כמה כל רגע יציב הוא באמת חסד אלוקי. צונאמי, שיטפונות ורעידות אדמה, מזכירים שוב ושוב איך לולא הקב"ה ברחמיו מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, לא היינו קיימים.

"לרוקע הארץ על המים … לעולם חסדו" תהילים קל"ו.

ואולי אף יותר מזה. לא רק אי שינויו של הטבע הוא חסד, אלא שהטבע בעצמו הנהו נס. חוקי הבריאה מצביעים על טבע המים הקלים מן האדמה, וצריכים היו לכסות אותה. והנה, באורח פלא, מחזיק הקב"ה כביכול באצבעו, ואומר למים – עד כאן.

בבוקר השכם, כשהרגליים יורדות מהמיטה, ונוגעות בריצפה האולי קרה, אך הכל-כך יציבה, פורצת ברכת ההודיה:

"ברוך אתה ה' … רוקע הארץ על המים".

[מקורות לעיון ולהעמקה: הרב מונק "עולם התפילות", "עולת ראיה" א'- ברכות השחר, הרש"ר הירש על תהילים קל"ו, לקוטי מוהר"ן" סו].

__
צרפי חברה לקבוצת הוואטסאפ תורת נשים מאירת חיים, מסר יומי מאת אורה רבקה וינגורט.