במדבר המשפחה מתארגנת: כשהעם הופך לבית

המשפחה כבסיס לזהות
כבר בפסוקי הפתיחה מתוארת שיטת המִפקד:
"שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל… לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א', ב').

המפקד אינו מתבצע לפי אינדיבידואלים אלא לפי משפחות. זהות האדם לא נובעת רק משמו או גילו, אלא מהשייכות המשפחתית והקהילתית. בכך טמונה אמירה: אדם שייך קודם כל למשפחתו. הבית הוא לא רק יחידה ביולוגית, אלא מסגרת שיוצרת שורשים, חינוך, משמעות.

משפחה וסדר חברתי
בפרשה מסודרים שבטי ישראל במחנות סביב המשכן. הסידור אינו אקראי כל שבט ושבט חונה במקום קבוע, יחד עם שבטים בני אותה אם (למשל: יהודה, יששכר וזבולון בני לאה).

הסידור המשפחתי הזה מלמד עד כמה חשוב לשמר את הקשרים וההקשרים המשפחתיים. גם בלב מחנה גדול המונה מאות אלפים הסדר נבנה על פי קרבה משפחתית. התורה מבקשת לשמר את הגרעין המשפחתי כמוקד זהות גם בתוך העם כולו.

משפחת לוי מודל של שליחות משפחתית
בניגוד לשאר השבטים, שבט לוי לא נספר יחד איתם. ללויים תפקיד ייחודי הם משרתי המשכן. אך גם בתוכם נשמר החלוקה הפנימית לפי משפחות: בני קהת, גרשון ומררי כל אחת מהמשפחות קיבלה תפקיד שונה במסע ובשירות.

המסר ברור: גם בתוך תפקיד ציבורי ומשימתי, יש מקום לזהות משפחתית ולהורשה של שליחות מדור לדור. כל משפחה גם בימינו נושאת על גבה תפקיד ייחודי בתוך המארג החברתי. החינוך והמסורת לא נמסרים רק בבית הספר או בקהילה אלא קודם כול בתוך הבית.

ספירה כמעשה של אהבה
חז"ל מלמדים שמפקד בני ישראל איננו עניין טכני בלבד, אלא ביטוי של אהבה: "מפני חיבתן מונה אותם כל שעה". הקב"ה סופר את בני ישראל מתוך רצון להדגיש את ערכם כל אחד חשוב, כל משפחה נספרת, כל זהות מוכרת.

כך גם בתא המשפחתי חשוב לזכור את ערכו של כל בן ובת, להקדיש לכל אחד זמן, תשומת לב, ולא לראות את המשפחה כמקשה אחת בלבד. פרשת במדבר קוראת לנו לזכור שכל פרט נושא משמעות.

 מדבר ובתוכו סדר, שייכות, וזהות
ספר במדבר נקרא גם "חומש הפקודים" אך הוא אינו עוסק רק במספרים. הוא עוסק בסיפור. סיפור של עם, שמתחיל מהבסיס מהמשפחה. בתוך המדבר הגדול, המשפחה היא המקום בו נוצר הסדר, הזהות, התחושת שייכות. גם בעידן של נדודים, של מעבר, של שינויים התא המשפחתי הוא העוגן המרכזי.

כך מלמדת אותנו פרשת במדבר שכדי לבנות עם, צריך קודם לבנות בית.