בין ארעיות לנצחיות

חג הסוכות תשפ"ד עומד להסתיים. החג הכה שמח ואנרגטי הזה מזכיר לנו בסיומו שהכל בחיים זמני וארעי. לארעיות זו ביטוי עמוק במהותו של החג.

כאשר עם ישראל יצאו ממצרים, המנוחה הראשונה אליה הם הגיעו היו הסוכות במדבר אשר בהם הושיב אותם הקב"ה. מותשים ממאורעות מצרים, הקדוש ברוך הוא אוסף אותם אליו ומעניק להם מנוחה. למנוחה זו אנו עושים זכר כל שנה. זיכרון כזה אשר מסמל ארעיות "דירת ארעי".

יציאתו של עם ישראל ממצרים הינה אירוע היסטורי. עם של עבדים, אשר לא יודעים מהו חופש, מכירים אך ורק שעבוד וציות, לפתע הם יוצאים לחופשי. החופש נראה כה מוחלט עד שהוא עשוי להעניק אשליה של כוח ונצחיות. אך האם בחופש יש מהות ומשמעות?

חופש מוחלט וטוטאלי נראה מפתה בתחילה, אך במהרה הוא מתגלה כבור ריק נטול משמעות. לא קשה לראות מגמות רבות שמתחוללות בעולמנו הכה מתקדם והחופשי. החרויות הליברליות בעולם המודרני והחופש לעשות ככל העולה על רוחם של אנשים מביאים למצב של חיפוש ותהייה אודות החיים, תועלתם ומטרתם, כאשר הריקנות מובילה אנשים לרעיונות ומעשים הזויים וביזאריים.

לעומת זאת, ביציאתם ממצרים מעניק הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את המתנה הגדולה ביותר. הוא מעניק להם את ה"ארעיות". את ההבנה שהכל בעולם הזה זמני. הזמן ההולך ואוזל הוא אשר מעניק את הדחף לחתור למשמעות והמהות שהם מנת חלקו של העם הנבחר.

מהות זו טמונה באותם דירות ארעי. הקב"ה כביכול אומר לעם ישראל כך: אמנם אתם בדירת ארעי, על אף שיצאתם מעבדות אינכם חופשיים. אך אותה ארעיות היא ארעיות בצל קורתי, כזו שאני עוטף אותה בענני כבוד.

במשנה במסכת קינים אומר רבי שמעון בן עקשיא כי זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין, דעתן מיטרפת עליהן, אבל זקני תורה לעומתם, כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן. ניתן לבאר זאת בכך שזקני עם הארץ כאשר הם מתקרבים לסוף הדרך, המחשבה כי חייהם עומדים להסתיים והם היו ריק מוחלט גורמת להם להיטרף. לעומת זאת, זקני תורה כאשר הם מגיעים לסוף הדרך הם מלאי סיפוק ומבינים כי הם ניצלו את הזמן שהיה להם ומילאו אותו במשמעות רבה.

בדרך זו, ניתן להבין מדוע לעומת סוכות, בשמחת תורה עם ישראל נפרד מהסוכות והולך לחגוג בבתי הכנסת עם התורה: כי התורה היא זו שהופכת את האדם מ"ארעי" וזמני ל"נצחי".

חג שמח!