שנה בכלוב: "כתבתי חטוף על שק חול והוכיתי ימים ארוכים"

עדויות מצמררות של השבוי אבינתן אור נחשפו הלילה, כאשר שורד השבי העביר בצפון אמריקה תיאור קשה של התנאים שבהם הוחזק ברצועת עזה במשך למעלה משנה. הדברים, שנאמרו בכנס הפדרציות היהודיות בוושינגטון ופורסמו בגלי צה"ל, מעוררים סערה עמוקה לנוכח העדויות הישירות על התעללות ממושכת, בידוד, אזיקים ותנאי כליאה בלתי אנושיים.

אבינתן סיפר כי במשך שבועות ארוכים חפר בחשאי מנהרה בתוך המקום שבו הוחזק, מתוך תחושת ייאוש ורצון עז לשנות את גורלו. "ניסיתי לברוח, חפרתי במשך שבועות. גרמתי לעצמי לעבוד כדי לשנות את גורלי", אמר. לדבריו, הבדים המלוכלכים שסביבו, הסורגים והכלוב שבו הוחזק אילצו אותו למצוא כל דרך לאפשר לעצמו צוהר קטן של תקווה. לאחר שבועות של עבודה הוא הצליח לצאת החוצה פעם אחת, להביט לשמיים ולראות כוכבים רגע שנצרב בו כמפגש נדיר עם חופש שכמעט ונשכח ממנו.

באותו הלילה, תוך היתקלות במעט אבנים וחול, מצא אבינתן שק חול וכתב עליו את המילה "חטוף", בניסיון להשאיר סימן כלשהו לעולם שמחוץ לשבי. אך התקווה הזו התנפצה במהירות. שוביו גילו את כתובתו, ובתגובה לכך הכו אותו ללא הרף "במשך ימים". ההכאות האלו, שנועדו להרתיע אותו מכל ניסיון נוסף לברוח או להשאיר סימן, שינו את תנאי השבי שלו באופן דרמטי.

אביו ירון שחזר כבר בחודש שעבר כי לאחר ניסיון הבריחה הוחמרו תנאי השבי שלו עוד יותר, והמחבלים הגבילו את תנועתו כמעט לחלוטין. לפי עדויות המשפחה, המחבלים הכו אותו שוב ושוב בעקבות הבריחה, תוך ניסיון מתמשך לשבור את רוחו.

על פי הדיווח, אבינתן הוחזק בשבי לבדו, ללא שום שבוי נוסף לצדו. במשך השנה האחרונה ויותר מכך היה אזוק לסורגים בתוך כלוב בגובה של כ־ מטר בלבד. אור, שגובהו כמעט שני מטרים, נאלץ לחיות במרחב כמעט בלתי אפשרי, מקום שאורכו היה מעט גדול יותר מהמזרן הדק שעליו ישן. המשמעות הייתה שהיכולת להתיישר, לזוז או אפילו לשכב בנוחות כמעט ולא התקיימה. כל תנועה הייתה מוגבלת, וכל יום היה מאבק בנוקשות הכלוב שסגר עליו מכל עבר.

על פי הדיווח ב־Ynet, בשלבים מוקדמים יותר של השבי הוחזק אבינתן במקום מעט גדול יותר, אך גם שם היו סביבו סורגים, והוא לא היה יכול להתהלך באופן חופשי. המבנה היה מעט פחות צפוף מהכלוב האחרון, אך עדיין מנע כל צורה של תנועה טבעית, וכל הסתובבות בה הייתה כרוכה במאמץ פיזי ובפחד מתמיד.

בזמן שהותו בשבי, אבינתן כמעט ולא ידע מה מתרחש בישראל. המחבלים סיפקו לו רק שברים חלקיים של מידע, לעיתים בצורה מגמתית, ולעיתים תוך הטעיה מכוונת. לדבריו, שוביו "הטעו אותו פעם אחר פעם", יצרו אשליות, שברו אותן, והשתמשו במידע כחלק ממערך התעמולה והשליטה הפסיכולוגית שניהלו מולו.

הניתוק מהעולם, חוסר הידיעה לגבי משפחתו, העמימות לגבי המציאות וחוסר הוודאות ביחס לכל יום ויום כל אלו העמיקו את תחושת חוסר האונים, שיחד עם התנאים הפיזיים הקשים, הפכו את שגרת השבי לרצף בלתי נגמר של סבל מתמשך.

דבריו של אבינתן בכנס הובאו בפני קהל יהודי נרחב, שחלקו התקשה להישאר אדיש לתיאורים. השקט באולם לאחר עדויותיו היה עדות לתדהמה שעוררו הדברים. מדובר בעדות בלתי אמצעית הממחישה את האכזריות, את הניתוק ואת ההתעללות שעומדים במרכז סיפורי השבי של ישראלים רבים שנפלו לידי מחבלי עזה.

ככל שמצטברות עדויות ממעמקי השבי, מתחדדת ההבנה הציבורית בנוגע לעוצמת הזוועה שעברו השבויים במשך חודשים ושנים. אבינתן אור, בקול שקט אך חד, הצליח להעביר תמונה קשה אך חיונית של המציאות שחי בה: מציאות של כלוב, אזיקים, בדידות, פחד ואלימות ולצדה ניצוץ האנושיות היחיד שנשאר לו, הרצון לראות שוב את הכוכבים, גם אם לרגע קצר.