מתייחדים עם זכרם: הטקס הממלכתי לחללי פעולות האיבה

טקס האזכרה הממלכתי לזכר 4,216 הנספים בפעולות האיבה התקיים היום (רביעי) בהר הרצל שבירושלים. הטקס התקיים במעמד ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא המדינה יצחק הרצוג, שגם נואם בטקס.

להלן דברי ראש הממשלה, נפתלי בנט, בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל, בהר הרצל:

"יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום מקודש במדינת ישראל.

לפני כמה רגעים עמדנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, לקולה המרעיד, המצמית, של הצפירה. קול דממה דקה. קול שתיקתם של אלפי הנופלים במערכות ישראל. מי באש ומי בחרב, מי בקרב, ומי במלחמה, מי באימון, ומי בתאונה. וספר הזיכרונות כבר נפתח מעצמו, ואנחנו זוכרים את החיוך, את החיבוק, את שיחת הטלפון האחרונה.

ואנחנו מביטים סביב ורואים פנים חדשות, מיוסרות. פניהם של המצטרפים החדשים, בעל כורחם, אל משפחת השכול הישראלית הגדולה. גבורת לוחמינו מלווה אותנו מתעוזת אבותינו הקדומים, דרך שחר הציונות ועד ימינו אלו, כחוט שני.

נתן אלבז נולד במרוקו, עלה לבדו לארץ, והתגייס לגבעתי בשנת 1952. בעודו פורק רימוני יד באוהל שבבסיס, הוא שמע לפתע קול נקישה, והבין שהניצרה של אחד הרימונים השתחררה ושיש לו שלוש שניות בלבד למנוע אסון. הוא יצא מיד מהאוהל כשהרימון בידו, וצעק לחבריו שיסתתרו.

בשנייה שנותרה, הוא הבין שאין לו היכן להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, הוא עטף את הרימון בגופו והתרחק מהם בריצה. הרימון התפוצץ. נתן אלבז נהרג תוך שהוא הציל את חיי חבריו. על מעשה הקרבתו של טוראי נתן אלבז הוענק לו עיטור המופת.

רועי קליין נולד ברעננה, לא רחוק ממקום מגוריי. הוא התגייס לצה"ל וצמח ביחידת אגוז. הוא יצא ללמוד תורה, ולמד גם באוניברסיטה, וחזר לצה"ל. במלחמת לבנון השנייה, הוא שירת כסמג"ד בגדוד 51 של גולני. במהלך הקרב הקשה בבינת ג'בייל, נזרק רימון לעבר הכוח עליו פיקד.

בחלקיק שנייה הוא זינק על הרימון, נשכב עליו, וקרא "שמע ישראל". רועי קליין נהרג תוך שהוא הציל את חיי חבריו. על מעשה הקרבתו של רב-סרן רועי קליין הוענק לו עיטור העוז.

52 שנים מפרידות בין מעשה הגבורה של נתן אלבז לזה של רועי קליין אך חוט של מסירות נפש וגבורה יהודית מחבר ביניהם. נתן אלבז ממרוקו, רועי קליין מרעננה. שונים ברקע, זהים באהבתם – אהבתם לארץ ישראל, אהבתם לעם ישראל, אהבתם למדינת ישראל.

נתן אלבז ורועי קליין, לצד כל החללים שלנו, הותירו לנו צוואה. במותם, הם ציוו לנו את החיים ביחד. אחיי ואחיותיי, אם לא נהיה ביחד – לא נהיה בכלל. אין לנו קיום כשבטים מסוכסכים, אלא רק כאומה מגוונת ומאוחדת.

אחינו ואחיותינו קבורים באדמת ארצנו, ומעמיקים את שורשי החיבור שלנו כאן, כדי שאנחנו נמשיך להצמיח כאן עץ חיים. עץ עם ענפים רבים ומגוונים, ועלים שונים ויפהפיים. אך כל הענפים וכל העלים מחוברים לגזע אחד, לעץ אחד. ביחד.

כמה העם שלנו משתוקק לאחדות. כמה הערבות ההדדית טבועה בנפש שלנו. רואים זאת ברגעי משבר, רואים זאת גם ביום זה.

הנה, למעלה ממיליון וחצי ישראלים פוקדים ביום הזיכרון את בתי העלמין הצבאיים. זו תופעה ישראלית ייחודית שאין לה אח ורע.

ההשתתפות האדירה הזו היא עדות למחויבות שלנו כאומה לנופלים, ולערבות ההדדית המפעמת בעורקיה של החברה הישראלית. זו עדות לערך החברות ולכבוד שאנו רוחשים, למי שמסר את נפשו, למען המדינה, למעננו. זו שבועת אמונים, ברית, שלנו כעם.

זו הצהרה שבמסע הישראלי הזה – מסע של גבורה, מסע של אבל וכאב, מסע של מסירות ועוצמה – כולנו שותפים. כולנו יחד כאן. עם גורל אחד. עם ייעוד אחד.

זר לא יבין זאת. אבל כאלה אנחנו – עקשנים, נחושים, חדורי מטרה, מלאי אמונה בצדקת הדרך.

כשאתה פועל בשכם או תופס קו במוצב בצפון, כשאתה פוגש לוחמים-אחים ונלחם איתם, כשאתה מכיר אחד את השני, הנפשות נקשרות. כשמגיעים לבקו"ם כמתגייסים צעירים, פוגשים מתגייסים אחרים, שאינם מוכרים. מהר מאוד צומחים להיות אחים, לוחמים, משפחה.

לומדים לפעול כמו גוף אחד, נכונים למסור את נפשנו איש עבור חברו, לא משנה איפה גדלנו, וכיצד חשבנו שנכון לעצב את המדינה הזו, היקרה לכולנו כל-כך.

אזרחי ישראל, אנחנו נלחמים מול אויב אכזר ותאב-מוות. יום אחרי יום אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהמסע טרם הושלם. אויבנו, במקום לבנות את חייהם ועתידם, לא מרפים מהרצון שלהם להרוס את חיינו. אבל איפה הם ואיפה אנחנו.

האויב מתבוסס בעוני ובתחושת קורבנות אומללה, ואילו אנחנו בנינו כאן מדינה פורחת, חזקה, אופטימית. התשובה שלנו לאויבינו: קיר ברזל של עוצמה.

אלימות וטרור הם לא תופעות טבע או גזירות גורל שמדינת ישראל תשלים איתן. אנחנו נכה לא רק במי שפוגע בנו ישירות, אלא גם במי ששלח את אותו. עידן החסינות של מחוללי הטרור נגמר.

לא רק המחבל השליח בקצה יישא במחיר, אלא גם שולחו, ואפילו אם הוא מרוחק אלף קילומטר מזרחה מכאן. משטר שמממן את הטרור, משטר שמחמש את הטרור, משטר שנותן את הפקודה לטרור לא יוכל להסתתר יותר, בפחדנות מרוחקת.

הוא כבר החל לשלם את המחיר, שרק יילך ויגבר. אויבנו ייפגשו עוד ועוד יוזמה, תקיפות וחדשנות. לעימות הבא, אם נידרש לו, אנחנו נחושים להגיע מוכנים ומאומנים, מפתיעים ולא מופתעים, ולהכות באויב מכה קשה וחותכת.

אנחנו נמשיך להתעצם בהיקפים כאלו כך שבסופו של דבר, יום אחד, אויבינו יבינו כמה חלומם להשמידנו הוא חסר תוחלת.

חבריי, איננו שוכחים את השבויים והנעדרים, את אלה שלא שבו מהקרב. את הדר גולדין, ואת אורון שאול. את אברה מנגיסטו ואת הישאם א-סייד, שאר הנעדרים שלנו.

אנחנו היינו שם כששלחנו את הבנים פנימה ואנחנו כאן כדי להמשיך במחויבות להשיב אותם הביתה. זוהי המשמרת שלנו, זוהי המחויבות שלנו.

איננו שוכחים גם את אלו הפצועים בגופם ובנפשם, את אלה שיצאו מהמלחמה אבל היא לא יצאה מהם. אנחנו נמשיך ונלווה אותם את נכי ופצועי צה"ל ומערכות הביטחון בגוף ובנפש במלחמה היומיומית שלהם לחיים של כבוד וביטחון.

משפחות אהובות, כל האהבה שאנחנו מבקשים להרעיף עליכם ביום הזה, אין בה כדי להשקיט את הכאב.

יותר מתמיד, אנו נדרשים לחזק את הרקמה האורגת את כולנו לאומה אחת. להוכיח שאפשר לפעול ביחד לא רק בשדות הקרב, אלא במרחבי החיים. האחדות היא יסוד העוצמה שלנו.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית אדוני אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".

יהי זכר הנופלים ברוך ונצור בליבנו לעד".