כשאגם ברגר מבקשת לשמור שבת הם פתאום שוכחים שהיתה חטופה

אגם ברגר, אחת מהחטופות ששוחררו מעזה, העלתה סרטון ובו ביקשה לשמור שבת למען החטופים שנותרו בשבי. לכאורה, מסר פשוט המבקש לאחדות ולתפילה, אך בפועל הסרטון הפך למוקד ביקורת חריפה מצד גולשים רבים, שהגיבו באמירות ציניות ולעיתים אף פוגעניות.

חלק מהתגובות ברשתות החברתיות טענו כי אין לשבת משמעות ממשית, וכי גם מי ששמר שבת לא נמלט מגורל אכזרי ב-7 באוקטובר. אחרים לעגו לברגר, רמזו כי היא "הפכה לרבנית" או האשימו אותה בהתחנפות למגזרים דתיים. תגובות נוספות הגיעו מאנשים שהצביעו נגד העסקה להשבת החטופים אותם אנשים שכעת מבקרים את ברגר על אמונתה.

הביקורות הללו מעלות שאלה עמוקה יותר: האם השיח בישראל הפך להיות כל כך מקוטב, עד שאפילו אדם שחווה שבי ונפילה בשבי האויב לא יכול להביע אמונה מבלי לספוג מתקפה? כשמדובר בנושאים לאומיים, יש תחושת סולידריות מסוימת אך כשהדת נכנסת לתמונה, נראה שחלקים מסוימים בציבור שוכחים כל ערך של אחדות.

השיח הציבורי הזה חושף צביעות מסוימת בקרב המבקרים. אותם אנשים שזעקו להחזיר את החטופים בכל מחיר, פתאום מוצאים סיבה לתקוף חטופה משוחררת בגלל אמונתה. האם מישהו היה מעז להגיב כך אם היא הייתה מביעה מסר חילוני? כנראה שלא.

המקרה של אגם ברגר מוכיח עד כמה החברה הישראלית מפולגת. במקום לחבק את החטופים ששבו, חלקים מסוימים בחברה עסוקים בלפסול אותם על סמך דעותיהם האישיות. אם יש לקח שניתן ללמוד מכל הסיפור הזה, הוא שהאחדות האמיתית צריכה להיות מעבר לדת או השקפות פוליטיות. 

קרדיט: לפי סעיף 27 א