תאמינו לי, השואה עדיין כאן

השואה היתה נוכחת בילדותי מבלי שתורגש; ראיתי את הכתובת הכחולה על פרק ידו של סבי, ראיתי אותה על ידה של הגברת שוורץ בעלת המכולת השכונתית וגם על ידו של מוישה המשוגע שהסתובב ברחובות כשהוא מדבר אל עצמו. מעבר לכך לא ידעתי הרבה על מה שקרה שם, הסבים והסבתות שלי היו מאלה שלא סיפרו.

במהלך שנים שחלפו הסבים והסבתות הלכו לעולמם וגם גברת שוורץ ומוישה נעלמו מהנוף, וכך השואה אמורה היתה להיות עבורי לא יותר מאשר פרק היסטורי אפל שהתרחש אי שם בחצי הראשון של המאה העשרים, אך כשבגרתי גיליתי שהשתיקה וההדחקה לא יכולות להגן על הדורות הבאים מפני פגעי השואה.

מהשואה לא היו ניצולים. גם אלו שיצאו מהשואה בחיים, היא, בכל מקרה לא יצאה מהם לאורך כל חייהם. השואה המשיכה ללוות את אותם ואת ילדיהם ואף את הדורות הבאים, וכך זה גם במשפחה שלנו; נשותיהם של סבי משני הצדדים וילדיהם נרצחו והם עצמם סבלו נוראות במחנות. לאחר המלחמה הם ביקשו להשתקם והתחתנו שוב וכך הגיעו הורי לעולם. אך מי שעבר את השואה לעולם אינו משתקם. הורי גדלו בבתים בהם נשמעו צרחות מבעיתות מסיוטי לילה ובימים שררה בהם לעיתים קרובות שתיקה מעיקה. מי שרצחו את היקרים לו ביותר הופך לנכה רגשית לצמיתות והורי גדלו מבלי שזכו לגילויי חיבה מהוריהם ובנוסף הם חשו חובה לרצות ולפצות את הוריהם על הסבל הנורא שחוו. ילדים שגדלים בבית כזה לעולם לא יגדלו להיות אנשים נורמטיביים. אימי למדה בכיתה יחד עם עשרות ילדות שכולן היו בנות למשפחות שורדי שואה, כשבגרו והתחתנו התברר בחלוף השנים כי כל בנות הכיתה לא הצליחו לנהל חיי משפחה תקינים ולבסוף התגרשו. כך גם הורי.

סבא שלי הדחיק את הזכרונות ולמרות כל מה שעבר היה אדם די שמח, אך בשנותיו האחרונות נראה הוא חזר לשם. נחשפתי לכך לאחר שנפטר כשמצאתי בביתו ככרות לחם מעופשות מוסתרות במקומות שונים. כשנולד לי הבן הבכור והחזקתי אותו בפעם הראשונה התחילה לחלחל בי ההבנה מה זה כשקורעים ממך את היקר מכל. פתאום כל כך הערצתי את סבא שלי הגיבור שהתמודד בשתיקה כל יום עם הסבל הזה. קראנו לילד על שמו.

לפני מספר שנים השתתפתי לראשונה במסע שואה של ארגון ערכים בפולין, החוויה הכי חזקה שחוויתי שם היתה באושוויץ כאשר בתוך ערימת נעליים של הנספים היו זוג נעליים שצדו את עיניי, הן היו במידה של הבת הקטנה שלי, בעקבות אותו מסע טסתי לשם כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא זוכר כמה ולמה, אני משוטט שם בין מצבות דוממות ובתי כנסת שוממים, מחפש מבלי לדעת מה ולא מוצא.

חשבתי שאני כבן לדור שלישי אהיה הפילטר האחרון והשואה על כל מוראותיה תיעצר אצלי.

אך התבדתי

בצהרי שבת קיצית אחת מצאתי את בני, אז בן 6 יושב ומשחק עם כפיסי עץ, הוא בנה מבנים קטנים זה לצד זה בסדר מופתי על פני כל רצפת החדר כאשר מסילת רכבת חוצה אותם, בעיניים גדולות ובמתיקות ילדותית הוא הסביר לי שהוא בנה מחנה השמדה. "אתה רואה אבא, הנה הרכבת והנה הצריפים…"

יש את אלה שעבורם השואה היא אולי פרק היסטורי אפל שהתרחש אי שם בחצי הראשון של המאה העשרים. בשבילי, על כל פנים, השואה עדיין כאן, במשפחתי, בתוכי, וגם בחדר הילדים שבביתי.