פתאום, בבוקר יום השבת.. • תיאור כואב מהסתלקות הרבי הריי"צ

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, כאשר חשכו פתאום המאורות, ניצחו אראלים את המצוקים; אביהם של ישראל, רכב ישראל ופרשיו, עלה בסערה השמימה, נשבה ארון האלוקים בחטף – – – 'בשבת קודש של פרשת 'בא' בעשירי לחודש אחד עשר, הוא חודש שבט, כחמשה עשר רגעים לפני שעה שניה (שמינית) בוקר', כתב הרבי מלך המשיח ימים אחדים לאחר מכן • מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה את תיאור הסתלקותו של הרבי הריי"צ • לכתבה המלאה

•••

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, כאשר חשכו פתאום המאורות, נצחו אראלים את המצוקים; אביהם של ישראל, רכב ישראל ופרשיו, עלה בסערה השמימה, נשבה ארון האלוקים בחטף – – – 'בשבת קודש של פרשת 'בא' בעשירי לחודש אחד עשר, הוא חודש שבט, כחמשה עשר רגעים לפני שעה שניה (שמינית) בוקר', כתב הרבי מלך המשיח ימים אחדים לאחר מכן. 

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה את תיאור הסתלקותו של הרבי הריי"צ:

א]

הסתלקותו של הרבי הריי"צ הייתה פתאומית, מהירה ולא-צפויה, והותירה את עדת החסידים בהלם ובכאב יתמות נורא. אמנם בתקופה שלפני כן רמז הרבי כל מיני רמזים, אך רק לאחר הסתלקותו התברר כי היו אלו רמזים שלפני הסתלקות – איש לא ידע, ואיש לא הבין..

זמן מה לפני ההסתלקות פנה הרבי הריי"צ לחתנו הרמ"ש ואמר לו: 'מ'דארף מאכען א נייעם סדור' [= צריך לעשות 'סדר' חדש]. הרמ"ש שאל לכוונת הדברים, אך הרבי לא הגיב. רק לאחר ההסתלקות פירש זאת הרמ"ש כרמז שהגיע להתחיל לעשות 'סדרים חדשים'.

שלושה ימים לפני ההסתלקות רמז הרבי גם לביתו, הרבנית חיה מושקא, על ההסתלקות: 'עס איז שוין צייט אפגעבען די כלל ארבעט' [= כבר הגיע הזמן למסור את העבודה הכללית (נוסח אחר: 'מ'דארף שוין אויפהערן די עסקנות מ׳דארף זיך אפרוען')]. הרבנית שמעה את הדברים וסבר של שביעות רצון עלה על פניה. היא הבינה כי אביה הרבי מתכוון שצריך להרפות קצת מהעבודה הגדולה שקיבל עליו ומתכוון לנוח קצת.. לו רק ידעה והבינה..

יום לפני ההסתלקות פנה אל הרבי אחד מבני משפחתו ושאלו למצב בריאותו. השיב הרבי וענה: 'ניט איך קען דיר זאגען, ניט איך וויל דיר זאגען' [= אני לא יכול לומר לך, ואני לא רוצה לומר]. וכששאלוהו למחרת, ביום שישי, ערב יום ההסתלקות, בנוגע לסדר יום המחר, יום שבת קודש שבו חל גם היארצייט של סבתו הרבנית, הגיב הרבי ואמר: 'מ׳וועט ארויפגיין'! [לכשיצאו] סתם ולא פירש.

לא רק בני ביתו קיבלו רמזים ולא נרמזו, אלא גם החסידים והמקורבים. כשבוע ימים לפני ההסתלקות אמר לאחד מזקני החסידים: 'אז מ'איז אין א אנדער אור און מ׳גייט ארויס – נעמט מען מיט זיך דעם אור' [= כשנמצאים באור אחר ויוצאים – לוקחים אתנו יחד את האור]. כאשר אחד המשמשים בבית הרבי רצה לנסוע מ-‏770 לשבת י' שבט, ביקש הרבי ממקורביו להפציר בו להימנע מהנסיעה ולהישאר בשבת זו בבית חיינו. הדבר היה לפלא בעיניהם, שכן לא הייתה זו דרכו של הרבי למנוע נסיעתם של הקרובים אליו למקומות שאליהם ביקשו לנסוע. רק לאחר השבת הבינו כי עיניו הקדושות צפו למרחוק

ליל שבת קודש פרשת בא. שבת חורפית ניו יורקית טיפוסית. אחר סעודת שבת ישבו כמה בחורים בבית המדרש ולמדו את המאמר שנפתח במילים 'באתי לגני' שכתב הרבי והוציאו לאור במיוחד לכבוד יום ההילולא של זקנתו הרבנית רבקה. מישהו שם לב לשגיאת דפוס המופיעה בקונטרס: חסרה האות י' במילה 'שליט"א'. הלוא דבר הוא..

באותה שעה של ליל שבת חורפית ישבו חתנו של הרבי, הלוא הוא הרמ"ש, והגאון הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת רבינו חיים ברלין, ולמדו בחברותא מאמרי חסידות. בשלב מסוים של הלימוד, סיפר הרמ"ש כי אחד מנכדי הרבי ה'צמח צדק' לא הסכים בשום אופן לקבל עליו את נזר הנשיאות ולהנהיג עדה, עד שהחסידים הכריחו אותו להסכים לקבל עליו את עול הנשיאות.. הרב הוטנר, שסיפר זאת לימים, אמר כי רק לאחר ההסתלקות הבין פתאום למה רמזו דבריו של חתן-הרבי..

ב]

זה היה בבוקרו של יום שבת קודש, פרשת בא, י' בשבט תש"י. מרכז העולמי של חסידי חב"ד 770 – החל להתעורר לבוקר של יום חדש שהפציע ועלה מבין גגותיה של ברוקלין. חסידים ראשונים החלו להגיע טיפין טיפין לבית הכנסת הממוקם בקומה הראשונה של הבניין ללימוד חסידות שלפני התפילה.

השעה הייתה רבע שעה אחרי שבע. הרבי הריי"צ, שהתגורר בקומה השנייה, ביקש להגיע לחדרו הקדוש, החדר שבו קיבל ל'יחידות' את המוני החסידים, החדר שאיווה לו למושב קודשו ובו ישב במשך כל שעות היום. הרבי התקשה ללכת על רגליו, ועל כן סייעו לו בכך. כשהגיע לחדרו הקדוש, הגביה את עיניו וסקר במבטו את כל החדר. נדמה היה כאילו מחפש דבר-מה. דקות אחדות שהה בחדרו, ואז הורה לחזור לחדר משכבו.

זמן מה שכב הרבי על מיטתו, כשפתאום, בשעה 7:40, חש ברע. מי שהיה במקום הבחין בכך מיד והזעיק את בני משפחתו של הרבי וכן את ד"ר אברהם זליגסון, שהיה הרופא בבית הרבי. ד"ר זליגסון הגיע בבהילות ומצא כי מצבו של הרבי קריטי. הוא מיהר להזריק שתי זריקות חזקות – ללא הועיל. הרבי התקשה בנשימה. הרופא, שהבין כי יש להביא מכשירים שעשויים לעזור בהקלת הנשימה, הורה מיד להזמין מכונת הנשמה מלאכותית מחברה פרטית, כמו כן הודיעו על כך למשטרה המקומית, כדי שזו תפנה את הדרך במהירות בעבור המכונית עם המכשיר.

בינתיים הורה ד"ר זליגסון להזעיק מביתו את חתנו של הרבי הרמ"ש ואת רעייתו הרבנית מרת חיה מושקא. אחד התמימים ששהו במקום בשעת בוקר מוקדמת זו, הת' שלום דובער אייכהורן, רץ בבהילות לביתו של חתן הרבי. הרבנית פתחה את הדלת, והוא הבחין מיד על פניה כי היא נרעשת בנפשה. הוא הבין כי היא כבר מודעת למצב.

באותם רגעים נכנסה ל-‏770 קבוצה של תמימים שהגיעו מרוסיה. בפתח פגשו את החסיד הנודע הרב יוחנן גורדון כשהוא עומד ובוכה מרות. 'הרבי מרגיש לא טוב', אמר להם, והם הבינו לבד שהמצב קשה. קשה מאוד. כל אחד מהם הזדרז ונטל לידיו ספר תהלים, בעוד ר' יוחנן עצמו יצא לפתח הבניין כדי לכוון את השוטרים שיגיעו עם מכונת ההנשמה היישר לקומה השנייה. עודו ממתין, הגיע למקום הת' אליהו גרוס, מתלמידי הישיבה. ר' יוחנן ביקש ממנו להמתין לשוטרים והוא עצמו אץ במהירות לביתו של ד"ר שוורץ שהתגורר ברחוב הסמוך.

יללת סירנה נשמעה, וזו חתכה את השקט של בוקר יום השבת שאפף את הרחוב. היו אלו מכוניות משטרה שהגיעו בבהילות ועמן מיכל חמצן. השוטרים עלו לקומה השנייה של 770, אל דירתו של הרבי. אחריהם הגיע עוד רכב עם שני מיכלי חמצן נוספים, וכן אמבולנס שנשא מכונת הנשמה גדולה ומיוחדת. השוטרים והרופאים שהו למעלה כמחצית השעה.

דקות לפני כן לקה הרבי בלבו בהתקפת לב חמורה, לאחר שנסתם עורק מרכזי וחשוב בלבו. חודשיים קודם לכן כבר סבל הרבי מהתקפת לב חלשה יותר, לאחר שנסתם עורק קטן ודק. באותה עת קיבל הרבי זריקות שהועילו, אך הפעם הזריקות לא עזרו, ולא היה אפשר להצילו. בשעת ההסתלקות היו עיניו הטהורות של הרבי עצומות בחזקה מפני הייסורים הנוראים שסבל בשל התקפת הלב.

באותם רגעים מרטיטים נכחו בחדר בני המשפחה, צוות הרופאים, וכן החסידים הרב שמואל הלוי לוויטין, הת׳ שלום דובער הכהן אייכהורן שי' והרופא ד"ר אברהם זליגסון, שהיוו ביחד מעמד של כהן, לוי וישראל. גם ר' יוחנן גורדון שהה בחדר, אך מגודל צערו ושברון לבו, לא היה מסוגל להתעכב שם, ויצא החוצה.

בתו הבכירה של הרבי עמדה בחדר באותה שעה וצעקה בקול מר: 'טאטע, טאטע, טאטע, ראטעוועט דעם טאטען!' [= אבא, אבא, הצילו את אבא!]. רעייתו הרבנית לקחה כיסא והתיישבה ליד החלון הפונה לחדר כשפניה לעבר החלון ואמרה תהלים. היא לא הסתכלה ברופאים העושים כל אשר לאל ידם להציל.. זו הייתה, כאמור, שעת בוקר מוקדמת, כאשר חשכו פתאום המאורות, נצחו אראלים את המצוקים; אביהם של החסידים, רכב ישראל ופרשיו, עלה בסערה השמימה, נשבה ארון האלוקים בחטף

'בשבת קודש ד'בא' בעשירי לחודש אחד עשר, הוא חודש שבט, כחמשה עשר רגעים לפני שעה שניה (שמינית) בוקר', כתב הרבי ימים אחדים לאחר מכן. 'שבת קודש פרשת בא (אל פרעה דאתפרעו ואתגליין כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים אתגלי [= מתפרעים ומתגלים כל האורות וכל הנרות, וכל מה שהיה סתום, התגלה]) בשעה שמונה בבוקר נסתלק'. באותה שעה עמדה קבוצת תלמידי התמימים בקומה הראשונה של 770 והמתינה לבשורות טובות מהקומה השנייה. הבהילות והמצוקה ריחפו באוויר עד כי כמעט אפשר היה למששן. אליהו גרוס רץ לקרוא לרופא נוסף בשכונה, הד"ר נעס. כשחזר, מצא את ר' אברהם פרנקל ואת התמים דוד רסקין עם כמה מתלמידי התמימים עומדים ליד הדלת הראשית ואומרים תהילים בבכיות.

פתאום נפתחה דלת המעלית, ומתוכה יצאו השוטרים וכלי החמצן בידיהם. אליהו גרוס, בהיותו דובר האנגלית היחידי מבין הנוכחים, שאל את אחד השוטרים מה המצב. הוא הביט בו במבט מיואש: 'גאהן'!! (= הלך). הוא הזדעזע לשמע הדברים ובשום אופן לא יכול להאמין. הוא שאל שוב, אך הפעם השוטר כבר לא השיב. הוא וחבריו יצאו מפתח הבניין בשתיקה עגומה. הם ניסו לעשות כל שביכולתם במשך מחצית השעה, אך ללא הועיל.

התמים אליהו גרוס פנה לעבר חבריו התמימים שעמדו לידו, ותרגם בעבורם את הבשורה המרה והנוראה אבינו רוענו מלכנו הסתלק לגנזי מרומים הלם ותדהמה אחזו בכולם. בשרם הצטמרר חידודין חידודין. הם הביטו זה בעיני זה כלא מאמינים. כמו השמים נפלו פתאום.

מהקומה השנייה נשמעו בכיות וצעקות שבר. ראשון ירד מלמעלה ר' יוחנן גורדון. כשראה את התמימים, אמר: 'יעצט קענט איר שוין זאגן דעם אנדערען תהילים' [= אתם יכולים עכשיו לומר תהילים באופן אחר (כלומר, לא בעבור חולה, אלא בעבור מי שהסתלק)]. הם המשיכו לומר עוד מזמורים אחדים, והנה רואים את ר׳ שמואל לוויטין קורא לר׳ יוחנן שיבוא לכסות את הרבי.

איש מהתמימים לא ידע מה קרה 'למעלה'. רק לאחר מכן שיתף הד"ר זליגסון את אחד הבחורים במה שקרה למעלה. כשחזר ר׳ יוחנן לחדרו של הרבי כדי לכסותו, מצא כיפה מונחת על המיטה. ר׳ יוחנן הרים את הכיפה כדי להניחה על ראשו הקדוש של הרבי, אך לפליאתו הבחין שראשו מכוסה בכיפה. הוא שיער אפוא כי הרבי נהג לישון עם שני כיסויים על ראשו. 

חתנו האמצעי של הרבי הריי"צ, הרמ"ש, הורה לכל הנוכחים לגשת מיד אל המקווה ולטבול טבילת טהרה. הוא ביקש שאיש לא ייגש אל הקודש לומר תהלים, אלא אם כן טבל קודם לכן. כמו כן הורה להעמיד משמרות מנייני תהלים לאורך כל העת עד למועד ההלוויה. לצד מנייני התהלים שסודרו, נשלחו שלוחים דחופים ובהולים לכל בתי הכנסת שבהם מתפללים חסידי חב"ד בשכונת בראנזוויל ובעוד שכונות, כדי להודיע להם על אודות ההסתלקות.

התמים מרדכי דובינסקי, שלא היה נוכח באותה שעה בבית חיינו, סיפר כי בשעה 9:30 מיהר ל-‏770, להתפלל במניין המיוחד שהיה אמור להתקיים בחדרו של הרבי, שכן באותו יום חל יום היארצייט של סבתו הרבנית רבקה, והרבי ביקש לעלות ל'מפטיר'. כשהגיע לצומת הרחובות 'ברוקלין' ו'איסטערן פארקוויי', קרא לו הדוור השחור והודיע לו את הבשורה הנוראה. 

כיוון שאיש לא ציפה לבשורה כה איומה, הוא חשב שטעות בפיו של הדוור. לאיש לא היה ספק כי הרבי הוא אשר יוליך את החסידים לגאולה האמיתית והשלמה. ובכל זא… לבו חש כי משהו אינו כשורה. משהו מכרסם עמוק פנימה.. הוא החיש צעדיו.. כשהגיע ל-770 מצא את בית המדרש ריק, ואחד החסידים עומד בפרוזדור אומר תהילים.

'מה קרה?' שאל את החסיד הבודד שמצא במקום. במקום לענות יעץ לו הלה למהר למקווה. בדרכו לשם פגש כמה מהחסידים חוזרים מהמקווה ופניהם מכווצות ביגון ובכאב. במקווה פגש את הרמ"ש. תחילה הסתפק אם הוא יודע ממה שקרה, שכן על פניו לא היה ניכר כי מאורע כה יוצא דופן אירע, אך כששמע אותו אומר ששערי המקווה יישארו פתוחים לאורך כל שעות היום, הבין שהוא יודע ומחזיק את עצמו חזק כדי שלא לפרוץ בבכי. בחור אחר, שהבחין ברמ"ש ברחוב, העיד כי עיניו היו אדומות מבכי.

ג]

הקומה השנייה ב-‏770 היא דירתו של הרבי הריי"צ ובני משפחתו. שם היה חדר היחידות 'גן עדן העליון', חדר ההתוועדות רחב הידיים, וכן חדרה של הרבנית והמטבח, כשפרוזדור מקשר ביניהם. בפרוזדור המוביל לחדר שבו שכב הרבי באותה שעה, עמדו מניין בחורים ואמרו תהלים בבכיות רמות. אט אט נכנסים עוד ועוד חסידים, מקצתם הגיעו זה עתה ומתבשרים בבשורה האיומה והקשה. הם עולים למעלה בחוסר אמון; איפה? באיזה חדר? מה קרה ואיך קרה? מחשבה רודפת מחשבה.. הלב דופק בפראות.. נדהמים, מביטים בעיניים פעורות במיטה העומדת מלוכסנת במעט, שם.. תחת הסדין הלבן.. הלב מתכווץ בכאב פולח, העיניים דומעות. מחשבה רודפת מחשבה, מה קרה?.. איך קרה?.. איך זה ייתכן?.. העיניים של כולם רטובות..

אחד מהמקורבים ביותר אל הרבי ומשפחתו, החסיד הרב זלמן גוראריה, מגיע אל פתח החדר, מציץ פנימה ורואה את המראה הנורא – וצווחות איומות יוצאות מפיו. הרמ"ש ניגש אליו ומבקש ממנו במילים שקטות שישלוט ברוחו, אך הוא נופל ומתעלף. ד"ר זליגסון שנוכח במקום מטפל בו מיד. כשהוא מתאושש מעט, מתיישב בשקט, נוטל ספר תהלים ומתחיל לומר בסערת נפש פרקי תהלים. לא הרחק עומד גם הרמ"ש ואומר תהלים בלחש. ניכר בו כי הוא עושה כל מאמץ שלא לפרוץ בבכי.

תפילות השבת מתקיימות בקומה הראשונה, תפילה שקטה וחפוזה, תפילת אבלים. שני חתניו של הרבי, הרמ"ש והרש"ג, עולים לתורה. שניהם אומרים 'קדיש'. 'הרש"ג מתחיל לומר 'יתגדל..' משהו חונק בצווארו, הדכאון מגיע ברגע זה לשיאו', מתאר אחד מרושמי קורות הימים ההם ביומנו. 'אחד פורץ בבכי, בכיה בקול בכי של ילד קטן, ואחריו כל מי שנמצא בחדר השני. אי אפשר להתאפק. אותם שאין יודעים עדיין עומדים משתוממים, אבל כעבור רגע מצטרפים, וכולם בוכים בקול גדול ולא יסף, בכיה שיש בה ממש'.

לאורך כל העת עומדים הבחורים ואומרים תהלים בדמעות. מדי פעם הם מחליפים משמרות. אלה עולים ואלה יורדים. הכול רוצים לומר תהלים ולהיות קרובים. לאורך כל שעות היום מגיעים עוד ועוד מאנ"ש מהשכונות הסמוכות, ובקול דממה דקה הם נוטלים תהלים ומתחילים לומר פרקים-פרקים מתובלים בדמעות, דמעות שאין להן סוף. נדמה שבכל העולם יש רק דמעות ותהלים. לכל צד שרק פונים, רואים רק אומרי תהילים ודמעות נשפכות כמים. 

יש העומדים דומם ומסתכלים בתהלים, אחרים חוטפים מבט לתוך החדר פנימה. בקומה הראשונה מסתובבים מפינה לפינה, חסרי מנוחה, אבלים ודוממים. אי אפשר שלא לראות את דמותו של אחד מנכבדי החסידים, הרב ישראל ג'ייקובסון, עומד בפרוזדור ליד תיבת המכתבים, צועק ובוכה חרישית. גם החסידים הנכבדים האחרים, הרב משה לייב רודשטיין והרב שמואל זלמנוב עומדים ובוכים.

'רמ"ש – הוא הרבי שליט"א – מסתובב דומם, הרבנית והבנות נמצאות בחדרה של הרבנית או בחדר ה'יחידות", תיאר אחד התמימים ביומנו. 'הן יוצאות מחדר ה'יחידות' ואי אפשר להכירן.. נכנסות לחדר המטות, אותו החדר בו נמצא כעת כל היקר לנו, הן סוגרות את הדלת ושוהות שם שעה קלה ויוצאות'..

ד]

שלושה כוכבים נצצו בשמים. יום שלם הסתיים לאחר שהחל בבשורה הנוראה והאיומה. אפילה קודרת של חורף ברוקליני כיסתה את רחוב איסטערן פארקויי. מיד כשהתאפשר, התפללו תפילת ערבית, להבדיל בין קודש לחול, בין שבת מלכתא לזמן שבו מותר בכי והספד. הרב ג'ייקובסון ניגש כשליח ציבור בתפילת ערבית, ויותר משהתפלל – בכה. 

לאחר התפילה התקשרו לזקני החסידים שהתגוררו הרחק מהשכונה, והבשורה המרה טרם הגיעה אליהם – זכר וידע את ההנהגות הקשורות לענייני ההסתלקות. משהגיע ל-‏770, נכנס לחדר המזכירות, סגר אחריו את הדלת ושאל: 'מה קרה?' לא היה אפשר שלא לשמוע את צעקותיו מבעד לדלת: 'וואס זאגסטו?! וואס זאגסט?!' [= מה אתם אומרים?! מה אתם אומרים?!]; הוא סופק כפיו, מכה בקיר בוכה ומיילל 'אוי וויי'.

זקני החסידים נכנסים לחדרו של הרבי, סוגרים את הדלת של הפרוזדור, מורידים את הרבי מהמיטה ומעבירים אותו אל חדר ה'יחידות'. בחדר ה'יחידות' מניחים אותו על הקרקע כדין. הרבי שוכב בחדר שבו שפכו אלפי אנשים את לבותיהם ומצוקותיהם, החדר ששמע אין-ספור הדרכות ודברי תורה, המקום שממנו יצאה אורה לרוסיה הסגורה, למרוקו הרחוקה, לארץ הקודש ולרבות ממדינות ארצות הברית. כאן, במקום הזה, נמצא כעת הרבי תחת הסדין, ועליו הסירטוק של השבת. חמישה נרות מודלקים סביב. המראה מרעיד את כל נימי הלב. ושוב זרם דמעות, שוב פרקי תהילים..

אחד מזקני החסידים קורא במר לבו לשלוח מברק לרוסיה, כדי להודיע על הפטירה ב'ציון' הרבי הרש"ב ברוסטוב. המזכיר הרב רודשטיין מתיישב ליד הטלפון ומטלפן לכל ריכוזי החסידים בארצות הברית ובקנדה כדי לבשר את הבשורה הקשה ולעדכנם בנוגע למועד ההלוויה. גם במשרדי 'המרכז לענייני חינוך' מטלפנים לחברת 'וועסטערן יוניאן', המתמחה במשלוחי מברקים, כדי שתשלח מברקים לכל ריכוזי אנ"ש בעולם.

הטלפון במשרד אינו מפסיק לצלצל. בפי כולם כמעט אותה שאלה פולחת כליות ולב: 'זה אמת?' איש אינו מעז להעלות על דל שפתיו את השאלה המפורשת.. כתשובה חטופה משיבים להם להגיע ל-‏770 ולא לשאול שאלות מיותרות. הכול מבינים.. שוב מצלצל הטלפון וחוזר חלילה. הדלת הראשית של 770 אינה נסגרת אף לרגע. הקהל הולך וגדל, בעיקר מהשכונות הסמוכות: בורו פארק, ויליאמסבורג ושכונות נוספות בניו יורק. הפרוזדור למעלה מלא מפה לפה, כולם נדחפים לפרוזדור הקטן להסתכל במעיל השחור שמתחתיו נמצא הרבי, רכב ישראל ופרשיו.

הלילה של מוצאי שבת היה לילה ארוך ובלתי נגמר. איש אינו חולם על שינה או על מנוחה. איך אפשר לישון בשעה נוראה ואפופת יגון, כשהלב מכווץ מכאב? הרמ"ש, חתנו של הרבי, עומד למראשותיו של הרבי ליד החלון שבחדר ה'יחידות', ופניו לעבר הקהל, ואומר תהילים.

ה]

בשעה 10:30 בבוקר נכנסים זקני החסידים לחדר ה'יחידות' כדי לעשות את הטהרה – 'גן עדן העליון' רואה מחזות שמעולם לא ראה. חתנו של הרבי, הרמ"ש, אינו נכנס פנימה, אך הוא עומד הכן ליד הדלת כשספר תהילים בידו. כשהוא רואה את החסיד ר׳ מיכל פיקארסקי, הוא מושיט לעברו את ספר התהילים שלו באמרו: 'לאמיר זאגען צוזאמען', ואומר עמו תהלים מתוך ספר אחד. בפרוזדור שמחוץ נשמעות הבכיות הרמות המלוות את הטהרה. מי שהיה בפנים מספר כי בשעת הטהרה היו יותר דמעות ממים.

לפני שהלבישו את הרבי בתכריכים, התעוררה שאלה מה צריכים להלביש קודם, את הכותונת או את המכנסיים? שלחו את אחד מזקני החסידים לשאול את הרמ"ש שהמתין בחוץ. הרמ"ש הרים את ראשו מהספר שבידו וענה: 'ברמב"ם כתוב, כמדומני, שאצל כהן גדול 'לובש המכנסיים תחלה.. ואחר כך לובש הכתונת'; אם כך כתוב לגבי כהן גדול, צריכים לנהוג כך'. רק בשעה 11:00 שומעים מבעד לדלת קולות חנוקים 'טהור טהור'..

כל אחד מזקני החסידים שהשתתף בטהרה, זכה לחתיכת בד מבגדי קודשו של הרבי. הרב ישראל ג'ייקובסון זכה בכיפה הקטנה (הפנימית) של הרבי, והרב שמואל לוויטין זכה בכיפה הגדולה. הגיע הזמן להכניס את הגוף הקדוש לתוך הארון. מעמידים את הארון על שני כיסאות ומכריזים שכל אחד מהחסידים ומהתמימים ייכנס לבקש 'מחילה'.

התור ארוך. זו העת לבקש מחילה ולהיפרד מהרבי. כיצד אפשר להיפרד מהאור הגדול שהוביל את עדת ישראל במשך שלושים שנה? הייתכן להתנתק מהאב הגדול שנשא את כאבו וצרתו של כל אחד על לוח לבו הטהור? האומנם אפשר לבקש מחילה ממי שהזיל דמעות בצרתם של אחרים יותר מאשר הם עצמם? אההאא!! אבינו מלכנו רוענו!

ובכל זאת, זו העת האחרונה. כל אחד משתדל במאמצים אדירים להיכנס לחדר שבו שוכב הרבי ולהיפרד. הארון פתוח ומתוכו נראים התכריכים הלבנים. מסביב לארון עומדים בני המשפחה וזקני החסידים. לא היה אדם שעמד בחדר בעיניים יבשות. זה צועק 'רבי זייט מיר מוחל!' [= רבי, מחל לי] וזה סתם צועק 'רבי!' ואחר מבקש מחילה בעבור כלל ישראל.

בינתיים מתאסף בחוץ קהל עצום הנאמד בכחמישה עשר אלף איש ויותר, מכל החוגים ומכל הזרמים, ובראשם אדמורי"ם, רבנים, ראשי ישיבות ואישי ציבור שבאו לחלוק כבוד למנהיג היהודי שמסר את כל חייו למען כלל ישראל, עבר עינויים וחווה סבל בל יתואר למען רווחתם הרוחנית והגשמית של עם ישראל, ולא ידע יום של מנוחה ונחת בחייו. כמחצית השעה לאחר חצות היום נוצרת שורה של חסידים ובעדה מוציאים את ארון הקודש מ'גן עדן העליון'. הארון מורד אל הקומה הראשונה ומשם אל הרחוב. מעל הארון פרוש הסירטוק השחור השבתי של הרבי.

הדחיפות קשות. כל אחד רוצה לזכות לשאת את הארון, לפחות לנגוע בו לרגע קט. הגבאים מכריזים כי רק מי שטבל במקווה טהרה רשאי לגעת בארון. הצפיפות סביב הארון הולכת ומתהדקת. קשה להתקדם הלאה. השוטרים מנסים להשליט סדר, אך ללא הצלחה. מתקדמים שתי פסיעות וחוזרים פסיעה אחת אחורה. הסירטוק של הרבי נוטה ליפול. משתדלים לאחוז ישר.

בלית ברירה מוכנס הארון אל תוך מכונית ה'חברא קדישא'. סביב הארון מתיישבים ארבעה חסידים ומחזיקים את הארון בידיהם. מאחורי המכונית נוסעות מכוניות נוספות שבהן יושבים שני חתניו של הרבי, הרמ"ש והרש"ג, בני המשפחה, זקני החסידים ועוד מאות רבות של אוטובוסים וכלי רכב פרטיים ובהם אלפי שבורי-לב.

ו]

במקום הקבורה ממתין קהל רב. אנשי ה'חברא קדישא' מורידים את מכסה הארון, יורדים לקבר פנימה ומתחילים להוריד את הארון בחבלים. ברגע זה נשמע קולו של הרמ"ש כשהוא אומר בקול רם והחלטי: 'דאס איז אויף א תנאי: אז אויב מיר וועלן גיין קיין ארץ ישראל – וועלן מיר ניט גיין אן אייך' [= זהו בתנאי שאם נלך לארץ ישראל – לא נלך בלעדיכם]. במקום נמצא גם הרב משה דובער ריבקין, שנכח במעמד הקבורה של אדמו"ר הרש"ב שלושים שנה קודם לכן ברוסטוב הרחוקה. 

לנגד עיניו צף ועלה באותה שעה אותו מעמד נורא הוד. כאשר הורידו את גופו הקדוש של הרבי הרש"ב לקבר, נענה בנו יחידו בפני שלושה אנשים שעמדו במקום ועשאם לבית דין – שהוא מתנה בפניהם שהמקום הזה, שהוא קונה בשביל אביו, הרי הוא על תנאי; שתהיה לו הרשות לפנות את עצמותיו הקדושות אל קברי אבותיו הקדושים בליובאוויטש.

הכול עומדים מאובנים סביב הקבר. דממת מוות תולה ועומדת באוויר. הכוחות תמו, החושים כמו נאטמו. אי אפשר אפילו לבכות. הכול עומדים מאובנים, צמודים למקום וצועקים בשתיקה מקצה עולם ועד קצהו: 'אוי, רבי!' שתי בנותיו של הרבי עומדות ופניהן חיוורות כסיד. אמן הרבנית פורצת פתאום בבכי סוחף ומטלטל, וצעקותיה קורעות לב באופן לא רגיל. בנותיה, שאוחזות בידיה, מנסות להרגיע אותה, אך ללא הועיל.

לאחר סתימת הגולל אומר הרמ"ש בקול את תפילת 'צידוק הדין' מתוך הסידור. ניכר היה כי הוא מתאפק מלבכות. לאחרי זה אומרים שני החתנים 'קדיש'. הרמ"ש קורע 'קריעה' בסירטוק המשי שנשאר לבוש בו מיום השבת. אחריו מחרה ומחזיק קהל האלפים, שקורע קריעה של כאב ויתמות מהבגד שמעל לוח הלב.

קשה להתנתק ממקום הקודש. הכול חשים כי למרות החושך האיום והנורא, זו עת רצון, זמן סגולה. רבים ממהרים לכתוב פדיונות נפש ומניחים אותם על מקום הקודש. בקרב אלפי המלווים הדואבים, מכל החוגים והעדות, ניכרת התעוררות נשמתית עצומה. אלפים נדחפים במסירות רבה כדי להגיע אל רגבי העפר הטריים ולהניח את פדיון הנפש שלהם עם משאלותיהם.

אבלים ודואבים חוזרים החסידים לבית חיינו – הבית שממנו זרחה אורה של ליובאוויטש לעולם היהודי כולו. הרמ"ש נכנס לחדרו שבקומה הראשונה ומתיישב על הארץ כדין אבל. גם שאר החסידים ותלמידי התמימים יושבים על הארץ באבלות כיתומים. לאחר מכן נכנסים אל חדר קודשו של הרבי שנותר כעת מיותם. הכול מביטים בכיסאו הקדוש שעומד ריק.. אין מילים שיכולות לתאר את הפצע שרשף בלבבות. קבוצות קבוצות מתארגנות ללמוד במשמרות מסביב ליממה במשך כל ימי ה'שבעה' וה'שלושים' בחדרו הקדוש של הרבי.

ז]

הידיעה על הסתלקותו של הרבי התפרסמה בארץ הקודש במהלך יום ראשון. נראה שלמערכות העיתונים הגיעה כבר במוצאי שבת, שכן הידיעה הראשונה על כך פורסמה בעיתון של יום ראשון. כבר באותו יום התאספו החסידים בבית כנסת חב"ד בשכונת 'מאה שערים', כדי להתאבל יחדיו.

בעיתון 'הארץ' של יום שני י"ב בשבט התפרסמה ידיעה על אודות הלוויית הרבי הריי"צ ואספת האבל בירושלים. הכנס נפתח במעמד 'קריעה' מרטיט לב. כל החסידים שנכחו במקום קרעו קריעה כדין תלמיד מובהק. הרב אברהם חיים נאה בירך בקול רם ובבכי קורע לב את ברכת 'דיין האמת'. אחריו נשא דברים הגאון הרב שלמה יוסף זוין.

•••

תל אביב. יום ראשון, י"א בשבט תש"י.

דבר ההסתלקות הגיע לאוזניו של החסיד הרב אליעזר קרסיק, יו"ר אגודת חסידי חב"ד, למחרת, ביום ראשון, י"א בשבט. זה היה בעת היותו בנמל חיפה, לאחר שליווה את בתו רבקה בדרכה לעלות לאנייה שבה נסעו גם שני תלמידי הישיבה ר' יואל כהן ור' נתן גור-אריה.

מועד הנסיעה נקבע ליום ראשון, י"א בשבט. קבוצה שלמה של חסידים ומשפחותיהם יצאה מתל אביב באוטובוס לנמל בחיפה, כדי להיפרד מהילדים. בשעת הצהריים הגיעו לנמל חיפה, ושם המתינה ספינה קטנה שהעבירה את הנוסעים אל האנייה הגדולה 'נפטוניה' שעגנה מרחק קילומטרים אחדים מהרציף.

אחרי הפרֵדה, לפני העלייה לאוטובוס בחזרה לתל אביב, קנה ר' פאל'ע כהן עיתון. כשהתיישב באוטובוס, החל לעיין בו, כשלפתע הבחין במסגרת שחורה שבה הופיעה הידיעה הראשונית על הסתלקותו של הרבי הריי"צ. עיניו החלו לזלוג דמעות. הוא פנה בכאב לרב קרסיק והראה לו את העיתון. הוא הצליח להוציא מפיו רק מילים אחדות: 'ניפגש היום בבית הכנסת..' בהתכוונו לבית הכנסת החב"די הוותיק שברחוב נחלת בנימין בתל אביב. הדרך חזרה עברה בשתיקה עגומה ובכאב נורא.

'חזרנו לתל אביב בלב שבור וכאוב', מספר הרב יצחק גאנזבורג בזיכרונותיו, 'מיד סרתי לחנות של אבי ברחוב מונטיפיורי, אולם הוא כבר לא היה שם, רק אימי ישבה בחנות ומיררה בבכי. אבי שמע על כך כמה שעות קודם לכן באמצעות ר' אורי בן שחר ששמע על כך ברדיו ושניהם הלכו יחד אל בית הכנסת'.

עם היוודע דבר הבשורה המרה, החל קהל החסידים מערים שונות לזרום לבית כנסת ברחוב 'נחלת בנימין'. בית הכנסת שימש מרכז של קהילת חב"ד במרכז הארץ, ומאות רבות נהרו לשם. האווירה הייתה קשה ואיומה. לעת ערב נערך מעמד ה'קריעה', והחסידים ישבו על הקרקע כמחצית השעה. לאחר תפילת ערבית החלה אסֵפת חירום בהשתתפות רבנים, משפיעים, חברי אגודת חסידי חב"ד ורבים מחסידי חב"ד מתל אביב וסביבותיה כדי לדון במצב. ההלם היה גדול, תחושה קשה מילאה את האוויר.

ח]

'כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו עלה השמימה, ואנחנו תלמידיו וחסידיו המקושרים אליו בכל מאודנו ונקודת נפשנו, נשארנו עזובים, גלמודים ונדכאים', כתבו חתניו של הרבי מכתב אל כלל עדת החסידים כשלושה שבועות לאחר מכן. 'הפנים מאירות שהחיו רוחנו, ועודד נשמת כל לב נשבר ונדכא, וכל אחד מצא נוחם לנפשו בעת צרתו ודאגתו, ברסיסי טל שיח קדשו והגיון ברכת לב טהור, הוסתרו עתה מעיני בשר. 

אתם תמימים, אשר בשם 'אהובי נפשי' 'צמודי לבבי' קראכם תמיד, וידאג יום יום על מצוקתכם וישמח על טובכם ואשרכם, ויעמידכם בקרן אורה ברוח ובגשם – התעוררו לקיים ככל אשר הדריככם וככל אשר איותה והשתוקקה נפשו האצילה, ובזכותו הקדוש והתעוררות רחמים עלינו לפני כסא מרום, נוכל לחיות בחיים אמיתיים'. את מכתבם חתמו בתיאור רגשותיהם 'הנשברים והנדכאים'.