הרבנים שנלחמו בנאצים

כמה ימים לפני פרוץ המרד בגטו ורשה פנתה קבוצת רבנים, ובהם הרב זמלמן, לתושבי הגטו וקראה להם שלא ייענו לכרוזים שפורסמו על ידי הגרמנים, אשר קראו ליהודי הגטו להתנדב מרצונם ולנסוע לפוניאטוב ולטרווניקי. בזמן המרד שהה הרב זמלמן כמה ימים עם מרדכי אנילביץ במפקדה הראשית. הוא נלחם יחד עם כמה בחורי ישיבה, ונהרג מרימונים שנזרקו לעברם על-ידי חיילים גרמנים.

האישיות המרכזית והחשובה של אגודת ישראל בפולין שתמכה במרד ומצאה לה צידוק הלכתי, היה הרב מנחם זמבה. הרב זמבה הוכר כאחד מגדולי ישראל בדור שלפני השואה ואחד מבני הסמכא ההלכתיים הגדולים של אגודת ישראל. הוא היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל וחבר ועד רבני וארשה. בתקופת המשלוחים של יהודי וארשה לטרבלינקה מיולי ועד ספטמבר 1942, עת נשלחה גם אשתו, וגם לאחר מכן חיבר פרק גדול על קידוש השם המבוסס על הרמבם ועל פוסקים אחרים. בפתח דבריו לחיבור זה כתב: מה שחידשתי בעזרת ה בימי הזעם, ביום שלקחו ממני את אשתי היקרה. כתב היד עב הכרס אבד במרד הגטו. נראה, שגישתו בתקופה זאת הייתה עדיין פסיבית. אך משנפסקו המשלוחים ולאחר ששמע עדויות על ההרג בטרבלינקה, חל שינוי ביחסו של הרב זמבה להתנגדות ולהתארגנות של כוח יהודי. הוא דיבר על קידוש השם הגדול ועל גבורת הרוח והנפש של חבר השומר הצעיר ישראל אריה וילנר שעונה קשות על ידי הגרמנים ועמד בעינויים. בין המעוררים והמחזקים את הרב זמבה לפסוק ולהתיר השתתפות במרד היו רבנים נוספים מאנשי אגודת ישראל: הרב שמעון הוברבנד אשר הקים את צעירי אגודת ישראל באוטבוצק (פולין) היה מוכר כחוקר, כמרצה וככותב בתחומים רבים, ובגטו היה חבר הנהלת הארכיון המחתרתי עונג שבת, ביקש מהרב זמבה לתת חוות דעת הלכתית על המרד המתקרב, והיה שותף לפסק ההלכה של הרב זמבה. הרב שמשון שטוקהאמר היה סופר רב כשרון ונחשב נאמן של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל במערכת העיתון טאגבלאט של אגודת ישראל בפולין. בזמן המלחמה פעל רבות למען עגונות ולמען הבאתם של רבים מהנספים בגטו לקבר ישראל. כשפסק הרב זמבה בעניין המרד, בכה הרב שטוקהאמר ואמר כי שפיכות דמים (של הגרמנים) היא גם סוג קללה וזעם מאת הבורא הרוצה שנקדש את שמו גם בדרך של מרד. ואכן פסק ההלכה של הרב זמבה המעודד להשתתף במרד הוףץ ברחבי הגטו. בידינו שתי עדויות בלתי תלויות זו בזו על שני כינוסים שונים שבהם מובא פסק הלכה שלו להתנגד ולמרוד. העדות הראשונה היא של יהודה אריה פיינגולד, שפורסמה בהצופה מיד לאחר השואה, ומציינת את התבטאותו הראשונה של הרב זמבה למען מרד אפשרי. פיינגולד ביקר בסוכתו של הרב זמבה ביום הראשון של חג הסוכות תשג ). בסוכה נכחו אנשים רבים, ובהם אנשים מתנועת המזרחי, וכן עסקנים מהעולם החרדי ובתוכם אנשי אגודת ישראל. הרב זמבה, כך תיאר פיינגולד, הדגיש כי הוא מדבר

מתוך שיקול דעת גמור ואני אומר אליכם שזוהי הדרך להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד[]רבים בינינו המתנגדים למרד[]פתיות היא באדם שכל יחיד מתיימר בנפשו שאליו לא תגיע הרעה והוא לבדו יינצל[]רואה אני שלפי ההלכה מצוה במרד במיטב תכסיסי המלחמה שהרי בנקמת הדם השפוך לא ייתכן שיהא אדם מתכווין לעצמו, כי מה נקמה היא זו אם ברור הדבר שעליו להיהרג תחילה, אבל קידוש השם יש כאן[]מצווה בנקמה ובמסירות נפש, בקדושת הדעת והרצון נקום!

העדות השנייה היא של זיידמן מ- 14.1.1943, שנמסרה ארבעה חודשים לאחר ההתכנסות בסוכת הרב זמבה, וכמה ימים לפני המרד הקטן (18.1.1943). ביום זה התכנסו בארכיון קהילת וארשה רבנים, מלומדים, פוליטיקאים ופילוסופים מכל החוגים. בדיון הכה הרב זמבה על חטא ההליכה ללא שום התנגדות לאומשלאגפלאץ. לדבריו התגובה לאקציה ביולי 1942 הייתה צריכה להיות התנגדות ולא אשליה. בציניות מרירה ובתוכחה גלויה תיאר הרב זמבה את עם ישראל ההולך למשלוחים, כעם חכם ונבון אבל גם כעם שניטל ממנו שכלו. כן טען כי

היינו צריכים להשתמש בכל האמצעים להזעיק את העולם מלכתחילה, להפוך עולמות ועכשיו אנו חייבים להתנגד. אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב [] הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל.

לחיזוק הדבר יש לומר עוד, כי הרב זמבה לא היה יחיד. גם הרב יצחק אליעזר מייזל מלודז אשר היה קרוב משפחתו של המשורר יצחק קצנלסון, הביע דעתו על נחיצותו של המרד ועל חשיבותו. זמן קצר לפני המרד נמנה הרב מייזל עם קבוצה בת 15 רבנים שקראו לא להיענות לכרוזים של הגרמנים (לעיל). על פי עדויותיהם של שניים מלוחמי הגטו, צביה לובטקין וטוביה בוזיקובסקי, פגש אותם הרב מייזל מיד לאחר פרוץ המרד, בירך אותם להצלחה, ואף הביע את צערו שהמרד לא פרץ קודם. דומה כי עדויותיהם של לובטקין ובוזיקובסקי ציונים מובהקים תומכות בעדויות הראשונות בדבר תמיכה במרד משהתרחש, ואף בעת ההכנות לו.

תמיכה ברורה יותר בפעילות מחתרתית ובהכנות למרד ביטא הרב יוסף אלכסנדר זמלמן, אחד המנהיגים של צעירי אגודת ישראל בפולין, אשר שימש כרבה של העיירה פשייטש (הסמוכה למחנה חלמנו). הרב זמלמן, שהיה כבן שלושים, היה מוכר כתלמיד חכם גדול, כנואם מצוין בפולנית, ביידיש ובעברית. הוא היה חסיד גור, אהד את הציונות ואת יישוב ארץ ישראל, והחזיק בביתו קופה של קקל. הוא הגיע כפליט לגטו ווארשה בנובמבר 1942, סיפר על השמדת קהילות רבות ברחבי פולין, והחל מיד בפעולה ליצירת קשרים עם פרטיזנים פולנים כדי להשיג נשק ותחמושת. הוא השתתף בכינוס של עסקנים רביזיוניסטים שהחליטו להתכונן לבאות ולרכוש נשק, ויחד עמם הבריח נשק לגטו. באחת מדרשותיו בגטו נימק את הצורך במרד בהסתמכו על המדרש בתלמוד לפסוק אל נקמות ה האומר: גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות [שמו של הקבה, אל וה]. בעניין פעילותו של הרב זמלמן, כתב הלל זיידמן לאחר השואה כי הרב אורליאן [איש אגודת ישראל ומראשי בית יעקב בפולין] סיפר לי הרבה בהתפעלות על הרב זמלמן ופעולותיו ודברותיו. הוא הפתיע אותנו כאיש המרד, היות ולא רק רבנים אבל רוב המכריע לא היה נוטה לזה[]והנה בשלהי 1942 ותחילת 1943 נתודענו [נודע לנו] פתאום שהרב זמלמן מסתובב בעיר וקורא להתנגדות ולמרד.

ליל הסדר האחרון

את ליל הסדר האחרון ערך במחתרת הרב יוסף אלכסנדר זמלמן מפשדץ (פשייץ) במפקדה הראשית של המרד ברחוב זמנהוף 21 ובו השתתף גם הרב ראובן הורוביץ שהיה במפקדה. בהמשך עברה המפקדה לרחוב מילה 18. ביז בניסן תשג הוצת הבונקר של מפקדת המרד, וממנו יצאו כ-30 בחורי ישיבה עם נשק ואליהם הצטרפו הרבנים זמלמן והורוביץ. כולם נכנסו לרחוב זמנהוף 44 ומשם ניהלו את הקרב האחרון נגד הנאצים, שבו נהרג הרב הורוביץ כמו גם הרב זמלמן ואחרים. היד.

(פורסם במקור ע"י מאיר הוכמן בכתבה מורחבת באתר ימנים news)