הסיפור האמיתי מאחורי השיר המיתולוגי "יאקוב"

הסיפור האמיתי מאחורי השיר המיתולוגי.

כוכבים הציצו מבעד לקטיפה השבתית, שכסתה את השמים מעבר לחלון. סעודת השבת הסתיימה, על השולחן עוד היו שאריות המנה האחרונה. הסתכלתי על באבי, שכולנו מכנים אותה "סבתא -אמריקה", ראיתי את הנחת שמילאה לה את העיניים, למרות העייפות הגדולה.
באולם היו "ילדים" שלה, נכדים ונינים בלי עין הרע. התרגשות חגיגית עמדה באוויר. מחר! מחר בבוקר תלווה חבורת הגברים, את הנכד האהוב שלה בשירת חתנים, לכיוון בית הכנסת. מחר תהיה שמחת האויפרוף, ועוד בית בישראל יוקם לתפארת.

"כל שמחה כזו, היא עוד נקמה בהיטלר", 

אומרת "סבתא אמריקא" באבי שלנו, שעברה את צעדת המוות הידועה לשמצה, ונותרה אוד מוצל מאש בניסי ניסים.
עזרת הגברים פוצחת בשרשרת שירי חתונה, באבי מוחה דמעה.
"כל שמחה כזו, היא נקמה מתוקה ברשעים ההם מאוזבקיסטן" מוסיפה באבי בשקט, ופניה מתעננות: "כל כך חבל שזיידי לא פה" היא אומרת.

זיידי, הוא סבא יעקב, שרובנו הנכדים לא זכינו להכיר.

זיידי, הוא סבא יעקב המוכר לכולנו, מהשיר שסחף את לבבות עם ישראל, והדליק את הניצוץ היהודי אצל כל כך הרבה אחים נידחים.
זיידי, הוא הסבא שזכה להחזיק במסירות נפש בתורה ובמצוותיה, ואותה מסירות נפש מלווה אותו, את משפחתו ואת עם ישראל כולו בתווים של רגש יהודי עיקש, תווים של שיר שמקרב את שומעיו מהיכל הנגינה אל היכל התשובה.
זיידי שעבר את תלאות אוזבקיסטן ויכל להם.
עוד ארבעה ימים, ביום החתונה, וודאי תרד נשמתו אל החופה. הוא יראה את המוני ילדיו, נכדיו, ניניו ובני ניניו בלי עין הרע הצועדים כולם בדרך ישראל סבא. הוא וודאי יחייך אלינו ויאמר, שהמאמצים שלו ומסירות הנפש, היו שווים.
"זיידי לא כאן, אבל השיר שלו כן" אני קורצת לבאבי והיא מחזירה לי חיוך מתרגש שאין לו גיל. ושתינו מקשיבות בפעם המליון, לשיר שעולה מעזרת הגברים: אין אוזבקיסטן…

התווים האחרונים של השיר גוועו. נכד אחד, שובב ואמיץ, טיפס על כתפיו של סבא. מה היה הסיפור עם זיידי הוא שאל אותו בתום. "אני מכיר את השיר, אבל לא מבין מה היה שם בכלל".

"אספר לך מהתחלה" אמר סבא, הבן של זיידי יעקב. 

והתחיל לספר מההתחלה. "אבא שלי זכרונו לברכה", התחיל סבא פוטש לספר, "נולד בעיירה ששמה רדז'ימין, הנמצאת עשרים קילומטר מוורשה. מלבד אבא שלי ותשעת אחיו ואחיותיו, גדלו בבית עוד ארבעה יתומים שלא היה להם בית, והבית הזה היה ביתם.
אבא ואמא שלו רצו בכל לבם שיגדל להיות תלמיד חכם, וגם הוא בעצמו רצה בכך ואהב את התורה. בגיל אחת עשרה וחצי נסע לעיר ברנוביץ, העיר של הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד זכר צדיק לברכה. שם הוא למד בישיבה, ואחרי תקופה מסוימת המשיך הילד – כמעט בחור אל העיר סטולין, שם למד בישיבה גדולה וחשובה בהנהגתו של ר' משה מסטולין, יחד עם בחורים ותלמידי חכמים שבאו ללמוד בה תורה מכל האזור.
בשנת תרצ"ט פרצה פתאום מלחמה איומה, מלחמת העולם השנייה. מלחמה בה שישה מליון יהודים נהרגו על קידוש השם.
הנער יעקב היה כבר בן שלש עשרה, מיד אחרי בר מצווה, ויחד עם קבוצה גדולה של תלמידים הוא שמע להוראת רבו וברח.
ברחה קבוצת התלמידים – וביניהם סבא יעקב – אל העיר ווילנה. לשם באו ונקבצו תלמידי ישיבות רבות שברחו מפני המלחמה שפרצה בעירם. בעיר היה הצדיק ר' אהרן קוטלר זצ"ל, אשר למד יחד עם התלמידים הרבים בישיבה שקמה במהירות, וקול התורה מילא אותה מקיר לקיר.
ביום אחד נגמרו ימי השלווה גם בישיבה החדשה הזו. באו חיילים גרמנים ורשעים ופרצו אל וילנה. בפנים עצובות סגרו הבחורים את הגמרות וספרי הקודש, נשקו במהירות ותכננו תוכניות בריחה בשקט.
מי יודע מתי יפגשו את הגמרא שוב… הפרידה הייתה קשה, אבל לא היה זמן לבכות.
נשארו הדמעות של סבא יעקב בפנים ובלילה חשוך – אפילו הירח התבייש להראות את עצמו בעולם המבולבל והעצוב הזה – עברו יעקב ובחורים נוספים את הגבול לרוסיה. זו הייתה דרך ארוכה וקשה, לאורך הדרך לחשו האחד לשני, כי עליהם לשמור על מרחק בטוח זה מזה, שלא ישימו לב אליהם, אבל שהמרחק לא יהיה גדול מדי כדי שלא יאבדו האחד את השני.
הם קבעו להיפגש יחד בצד הרוסי של הגבול, במקום שנראה להם בטוח יותר.
עבר הבחור הצעיר את הגבול, והנה הוא מוצא את עצמו – לבד.
לבד במקום לא מוכר. אין לו מושג היכן הוא נמצא והיכן נעלמו כל החברים.
לבד.
המשיכו רגליו של יעקב ללכת מבלי לדעת לאן. הבחור פחד. רעד. לא היה לו עם מי לדבר ולמי לספר עד כמה שהוא רועד.
רק אלוקים היה איתו, והוא ידע שהוא שומר עליו.
פתאום, משום מקום, הגיע מולו קשיש, עם זקן לבן וארוך.
שאל אותו סבא – יעקב: יש לך מושג היכן אני נמצא? הקשיש לא הבין את שפתו. הוציא דף נייר וצבע, צייר מפת דרך, נתן לו את הדף, הנהן ונעלם.
נותר יעקב לבד. רק שמיים וארץ והרים ורוח לילית ושמש של בוקר. התקיים מטיפות אחרונות של מים שנשארו איתו והרעב מציק. עבר על פני יערות ואכל מן הפירות שצמחו שם. הלך יום, ועוד יום, בלילות נרדם על אבני דרך, מסתתר בין העצים, וכאשר השמש שוב זרחה, הוא המשיך ללכת.
לפי המפה שנתן לו האיש הזקן הוא הלך, עד שהגיע לכפר.
"כאן כנראה נמצא סוף העולם". חשב.

השיער של יעקב גדל בינתיים ועם כובע הקסקט לראשו, איש לא ראה בו בחור יהודי.
החליט להסתיר את זהותו ולחיות בכפר הזה עד שתעבור המלחמה.
היה זה "קולחוז". כל חברי הכפר נאלצו לעבוד קשה מאד בגידולי השדה ועוד עבודות קשות לטובת הממשלה, ובתמורה קבלו לחם לאכול, מים ותה לשתות ואחת לשבוע – תלושים לקניית בשר. מובן שיעקב התנזר מהבשר הטרף וגם את שאר דברי המאכל לא רצה לאכול. התקיים רק על פרות וירקות ואגר לעצמו את התלושים בתקווה לשימוש בעתיד.
ימים רבים הוא נשאר לבוש באותם בגדים שנקרעו בינתיים, ספר את הימים ולא התבלבל. זכר מתי באה השבת ועשה הכל כדי לשמור עליה. קידש על פרוסות לחם שאסף במשך השבוע ונזכר באמא שלו, האוהבת, בוכיה מול נרות השבת, מתפללת עליו, יענקלה שלה.
מהר מאד השתלב הבחור יעקב בעבודה בקולחוז. קיבל מבני הכפר טרקטור לעבוד איתו בשדה, בימים עבד קשה והתרחק מחברתם של הגויים. לא דיבר איתם רק שר. שירים של געגועים אל הבית, שירים של תורה, ושינן לעצמו פרקי משניות בעל פה.
בלילות לא רצה לישון לצידם של הגויים. הרחיק אל השדות שבחוץ.
ובשדה הפתוח חיות טורפות. זאבים, שועלים. ישן בין העצים ואיתו גפרורים ונפט. כאשר שמע לחש של חיה מתקרבת, הדליק מייד את האש והחיות ברחו מפחד.
המשיך יעקב לסמן לעצמו על דף כל יום שעבר. כך ידע על שבתות, על חגים, זכר אותם ולא חילל. היה לו קשה להיות לבד, יהודי בודד בין גויים מגושמים ורעים. רק הזכרונות מהבית הישן והטוב שאולי עוד יזכה לחזור אליו, מלאו אותו בכוח.
כמו רוח רעה הגיעו השמועות אל הכפר הנידח. שמועות על צרות קשות שעוברות על יהודים בכל ערי אירופה. דאגה מילאה את לבו של הנער יעקב, דאגה שתלויה בתוך לבו כמו שק כבד, ואיש לא יודע.

ובלילה בלילה, לבד על הטרקטור,

כאשר גברו הגעגועים בלבו של יעקב לבית הטוב, לאבא ואמא שנשארו אי שם, לסטנדר בישיבה ולמילים מתוקות של גמרא, היה מוציא מכיסו מפוחית. הדליק מדורה קטנה של אש ושר. השירים כמו בכו את הבדידות שלו, דברו את שלא יכול היא לומר כי לא היה לו למי.
באו אנשי הכפר כמו פרפרים אל הפרח. התיישבו בחצי גורן סביב יעקב, ובעיניים פתוחות הקשיבו לשירתו הקסומה.

און זינגען פלעגט ער, לידער געשמאק אין די נעכט/ עס האבן די לידער געקלונגען און ווייט זיך געהערט/ עס פלעגן פיל שאטנס שטיל קומען צו גיין, שטיין און נישט קענען פארשטיין.

"איש מוזר" קראו לו כל בני הכפר. אף לא אחד מהם ידע מניין הוא מגיע, מהם השירים מלאי הגעגועים ובאיזו שפה מוזרה ובלתי מוכרת הוא שר אותם. פיו של יעקב היה חתום, ובשל ימים ארוכים בהם התקיים רק על מעט פרות וירקות הוא רזה מאד, ושערו גדל פרא. הוא שתק הרבה ורק הלב בכה מגעגועים.
הערב הזה היה ככל הערבים. יעקב התכונן לשנת הליל, רצה להתרחק אל תוך השדה, בין העצים שם ינוח ויאסוף כוח ליום הבא. פתאום עצרו אותו כמה מבני הכפר.
"ראש הקולחוז רוצה לדבר איתך" אמרו לו.
היה זה שליט הכפר, כמו פריץ רע לב. הכול פחדו ממנו.
מבולבל צעד יעקב אחריהם. לא היה לו מושג מה הוא רוצה ממנו.
ראש הקולחוז ביקש ממנו לשבת ואחר הטיל את הפצצה בחדר.
"מצאת חן בעיני, בחור". הוא אמר. "יש לי בת מוצלחת ואני רוצה שתהיה החתן שלה".
הבחור נבהל. השפיל את עיניו ולא ידע מה לענות.
"תקבל את כל הכבשים שלי ולול תרנגולות שלם!" כך הבטיח ה"ראש". והוסיף להבטיח עוד הרבה מתנות שוות ערך.
ועוד לפני שפתח סבא יעקב את פיו לדבר, אמר ראש הקולחוז: "הכל סגור, כן? מחר נחגוג מסיבת אירוסין גדולה".
כמו רוח חורפית מייללת עברה השמועה בין כל יושבי הכפר. "מחר, מסיבה" אמרו איש באזני חברו ולא בשקט. כולם חיכו בהתרגשות.
ציפורים חגו במעגל סביב ראשו מגודל השער של יעקב. "חתן לראש הקולחוז" הם זימרו בהתרגשות. לא תהיה יותר האיש המוזר והאלמוני של הכפר. יותר לא תישן בשדות, נתון לחסדי החיות הרעות. יהיה לך בית יפה. הכי יפה בכפר. תהיה כמו החתן של המלך.
יהיה לך כסף. והרבה. תוכל לקנות בשר כשר. ולחם, ובגד ראוי ללבוש.
כמה זמן כבר לא אכלת ארוחה חמה, ראויה לשמה?
בטנו של סבא יעקב התהפכה בקרבו. רגשותיו הסתחררו כמו בקרוסלה.
הוא יכול לחיות חיים טובים. הוא יכול להיות השליט הבא של הכפר הזה. הוא יהיה שליט טוב, יעשה רק טוב בעושרו הרב.
ואבא ואמא הטובים מרדז'ימין הרחוקה? ודפי הגמרא שנשארו אי שם? מה היו הם אומרים על ההצעה?
אבל הם נותרו שם. מעבר להרי החושך. מי יודע אם עוד יראה אותם אי פעם.
יום המחר כבר הגיע. השמש ששלחה אליו בבוקר קרניים מעודדות, החלה להתגלש בין ההרים. החושך החל לעטוף את יעקב, היושב לו בודד על טרקטור בשדה. מרחוק נשמעו מנגינות עליזות.
בטנו התהפכה בקרבו. אולי יתקרב אל מקום החגיגה, רק ייקח את הכסף שראש הקולחוז הבטיח לו ואחר כך יתחמק החוצה ויברח? אולי רק ישתה מעט ויאכל? והוא כל כך רעב וצמא.
עוד דקות ספורות מגיעים לכאן שליחי ראש הקולחוז לקחת אותו בכוח אל המסיבה, בה הוא, היהודי הנודד והבודד, זה שלמד תורה מפי גדולי הדור, שהגמרא ואותיותיה מילאו אותו בקדושה, יהיה החתן לכלה… גויה.
בבת אחת עזב יעקב את הטרקטור והחל לרוץ, לרוץ, ולרוץ אל המקום בו הניח את חפציו. נטל את תרמילו, ריח יין הנסך התפזר באוויר והוא החל לברוח אל הכיוון הנגדי ממקום החגיגה.
כאשר פתח את התרמיל הבחין בעשרות תלושי הבשר שאסף, וידע את אשר יעשה.
את כל הלילה בילה יעקוב עמוק בין עצי היער. רועד מפחד מן הגויים שמחפשים אותו ואולי ימצאוהו ויתפסו אותו. מרחוק שמע את צלילי התזמורת ומקרוב את נשיפות החיות הרעות שמילאו את היער.
"ואולי נשארתי היהודי האחרון בכל העולם?" עלתה לו מחשבה פתאום והוא נרעד.

ער זעהט זיין מאמע בענטשט ליכט/ און זאגט א תחינה מיט/ היט מיין יענקלה באשעפער, ער זאל בלייבן דארט א איד.

פתאום צפו ועלו מול עיניו תמונות. תמונות מן הבית הישן והטוב ברדז'ימין. בית חם ואמא מסורה שמכינה את הקישקע לחמין של שבת. מתי הוא היה בבית הזה? הוא זוכר את עצמו ילד קטן שעמד מול אמא כאשר היא טפלה בחלות של שבת וידיה נפוחות מעמל. אמא שעבדה כטוחנת כל השבוע. הוא הסתכל על הידיים ושאל: אמא, למה את עובדת קשה כל כך?
ואמא ענתה לו: מי שרוצה 'הערליכע קינדער', עליו לעמול!
מתי הוא דיבר עם אמא כך? לפני מאה שנה? אולי מאתיים?
האם יחזור לראות אותה, ואת אבא, ואת תשעת אחיו ואחיותיו?
עצי היער שהלילה צבע אותם בשחור, היטשטשו מדמעות כאשר נזכר, איך עמד מול אמא והקשיב לתפילתה מול נרות השבת. שמע איך היא בקשה מן הרבונו של עולם שישמור על ילדיה, שיגדלו יהודים טובים, תלמידי חכמים. איך הרטיבו הדמעות את ידיה הנפוחות.
עיניה הטובות והרטובות של אמא שהביטו אליו מן העבר הרחוק כל כך, נתנו לו פתאום כוח.
הוא רוצה לענות להן, לעיניים הבוכות של אמא. להבטיח לה: "אמא. יענקלה שלך נשאר יהודי!"
הוא יברח מכאן.
הוא ישאר הכי יהודי שאפשר.

יאקאב הויבט זיך אויף, און רופט זיך הויך אן: איך, בין א איד, און איך קען עס נישט טאהן. מיין תורה ערלויבט מיר נישט נעמען א פרוי/ וואס גלויבט נישט און טראכט נישט ווי איך אזוי.

הלילה הארוך והמפחיד הסתיים לבסוף. השמש עלתה מקצה היער וזרחה אל הכפר המנומנם, שכל אנשיה עייפים עוד מחגיגות האתמול.

טרטור של מסוק נשמע.

זה מסוק זעיר שהגיע ונחת באחת השדות, והביא איתו אוכל לבני הכפר. אחת לחודש הגיע בקביעות מן העולם שבחוץ אל הכפר המבודד.
יעקב ידע כבר אתמול שהיום יגיע המסוק.
הוא ניגש אליו. ומול פרצופו המופתע של הטייס הציג את עשרות תלושי המזון.
"כל זה שלך, אם תסכים להבריחני מכאן" אמר לטייס, אשר מעולם לא ראה כל כך הרבה תלושים, שגם הוא היה רעב בימי המלחמה והמחסור האלו. הוא הסכים מיד לבקשתו של יעקב, אשר עלה על המסוק, התחבא בין ארגזי המזון ונעלם מאוזבקיסטן,
הטרקטור נשאר שם לבד בשדות, מתגעגע לשירתו של הבחור.
הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. שם, בבית הכנסת פגש ביהודי חם ששמו ר' יום טוב ארליך, חסיד סטולין.
ר' יום טוב ריחם על הבחור הבודד, הכניס אותו אל ביתו ודאג לכל מחסורו.

חתונה מרגשת. 

אחרי תקופה עברו שניהם לפריז שבצרפת. שם הייתה חתונה מרגשת בין סבא יעקב, לבין סבתא יענטל עמו"ש, ניצולת מחנה אושוויץ. זו הייתה חתונה שמחה ועצובה גם יחד. בודדה הייתה הכלה ובודד היה החתן. נשמותיהם של ההורים, האחים, האחיות, הסבים והסבתות הסתכלו עליהם מלמעלה ונתנו את ברכתם. הם לא היו איתם להובילם אל החופה.
סביב החופה עמדו חברי החתן, בודדים כל אחד ממשפחתו. העצב תלוי היה בעיניהן של חברות הכלה שעמדו בעזרת הנשים. זכר כל היהודים שנהרגו על קידוש השם ריחף באוויר.
אחרי שיצאו החתן והכלה מחדר הייחוד ושירת "עוד ישמע" פסקה, השתתק פתאום האולם.
ר' יום טוב ארליך הוציא את כינורו והחל לזמר את שירו של חתן השמחה. שיר שהלחין וחיבר במיוחד לכבוד החתונה. שיר שסיפר את המסע הקשה שעבר סבא יעקב עד שהגיע לאמריקה והקים בה את ביתו. אחר שסיים רק יום טוב את השיר, לא נשארה עין אחת יבשה.
זה השיר של סבא שלנו, אשר לולי מסירות הנפש שלו, ואילו לא הוציאו הקדוש ברוך הוא מן המצרים הפרטי שלו, אי שם בכפר שליד אוזבקיסטן, לא היינו כאן כולנו היום. לא היינו יושבים סביב שולחן הסדר, מודים ומהללים את השם על גאולת מצרים, ומבקשים על הגאולה השלמה שתבוא.

סבא סיים את סיפורו ואני – כמו התעוררתי מחלום.

כאילו חזרתי עכשיו מטיול ארוך ארוך ורחוק רחוק. מסוק קטן הוביל אותי מאוזבקיסטן אשר בקצה העולם לבוכרה, משם לפריז. לא מבינה איך נפלתי פתאום לכאן, לאולם השמחות הקטן, פוגשת את באבי אמריקה לידי ואת כל בני הדודים.
ושוב השיר המוכר פורץ מהפיות של כולם. של סבא, והדודים, וכל בני דודיי הקרויים יענקי – על שם הסבא האהוב.
והפעם, לראשונה, אני מבינה את השיר הזה טוב יותר.

 

כתבה: נכדתו לאה פוטש

מילים של השיר המיתולגי "יאקוב"

מילים ולחן: הרב יו"ט עהרליך ז"ל

אין אוזבקיסטן
אויף די בערג פון דידזשאן
באם גרעניץ פון אינדיא און אפגאניסטן
א דארף איז פאראן
וואס זעט נישט קיין באן
מען פארט דארט אהין נאר מיט אן עראפלאן
די נאכט אזוי שטיל
מען הערט נישט קיין טריל
עס שלאפט שוין דער דערפל
די בערג און די מיל
און וויט פון דער וועלט
מיט פעלדער פארשטעלט
פארט זיך א טראקטאר
א קליינער אין פעלד
זיצט אויפן טראקטאר א בחור א העלד
און פירט ווי א שיפל זיין טראקטאר אין פעלד
יאקאב דער זינגער געהייסן האט ער
און קיינער עס ווייסט נישט פון וואנען און ווער
פאררויכערט דער פנים פארבוימלט די הענט
קיינער אין דארף האט אזוי נישט געקענט
פירן דעם טראקטאר פארריכטן איהם פלינק
פון זומפן ארויסשלעפן אים אזוי גרינג
און קיינער אין דארף עס האט נישט געוואסט אין זיין סוד
ווי קומט ער אהער ווי שרעקליך ס'איז ווייט פון זיין שטאט
ווי וואונדערליך האט אים דער רוסיאשער באן
פארווארפן קיין אוזבעקיסטאן
און מיטן טראקטאר פארשיקט דא אהער
צו ארבעטן ביטער און שווער
און זינדען פלעגט ער לידער געשמאק אין די נעכט
און ס'האבן די לידער געקלונגען און ווייט זיך געהערט
און ס'פלאגן פיל שאטנס שטיל קומען צו גיין
שטיין און נישט קענען פארשטיין
ווער איז ער אט-אט דער מאדנער טאדזשיק
ער גיט אויף זיי גארנישט קיין בליק
ווייל נישט פון די בערג און די פעלדער האט יאקאב געדענקט
און נישט נאך די ווילדע טאדזשיקן האט יאקאב געבענקט
ער בענקט צו זיין טאטן און מאמען אהיים
צום הייזל צום הויפל צום בוים
ער בענק אין ישיבה וואו ער האט פארבראכט
אין לערנען ביי טאג און ביי נאכט
אמר רבא, אמר רב פפא
האט עס אביי גאר אנדערש בעטראכט
און האט א ראייה צו דעם געבראכט
און מהרש"א, רשב"א, ריטב"א
עס לויפן אדורך גיך א שעה נאך א שעה
רמב"ם, רמב"ן, רבינו תם
נישטא אין דער וועלט נאך קיין בעסערער טעם
אמר רב הונא, רב סבא הממונא
האט אויף דעם שמאי אמאל נאכגעקלאגט
געקומען איז הלל און אנדערש געזאגט
ביז אין דערויסן האט שוין געטהאגט
שבת אין דעם טיי-הויז ביי דעם טשאייניק טיי
איז ער געזעסן, יאקאב
מיט טאדזשיקן אלע אויף דער ערד
פון זיין בענקשאפט, פון זיין ווייטאג
האט ער נישט געקענט פארגעסן, יאקאב
און ס'האט קיינמאל גארנישט אויפגעהערט
רופט זיך אן צו אים דער בעל -הבית
דער פירער פון זיי אלע, יאקאב
איך וויל מיט דיר ריידן צו דער זאך
איך האב א טאכטער יונג און שיין
איך וועל דיר געבן פאר א כלה, יאקאב
און אויך נאדן קריגסטו גאר אסאך
דרייסיק בהמות, פופצן אקסן,
צוואנציק קליידער פאר דיין כלה, יאקאב
און א זעקל אנגעשטאפט מיט געלט
און עס הערן די טאדזשיקן
און זיי הויבן אן צו שרייען יאקאב
דו קריגסט די שענסטע כלה אויף דער וועלאט
יאקאב זיצט די קאפ געבויגן און רעדט ניש קיין ווארט
ער איז איצט אוועקגעפלויגן אין א ווייטן ווייטן ארט
ער זעט זיין מאמען בענטשן ליכט
און זאגט א תחינה מיט
איי, היט מיין יאנקעלע'ן באשעפער ער זאל בלייבן דארט א איד
יאקאב הויבט זיך אויף, און רופט זיך אויך אן:
איך בין א איד, און איך קען עס נישט טאן
מיין תורה ערלויבט מיר נישט נעמען א פרוי
וואס גלויבט נישט און טראכט נישט ווי איך אזוי
און ס'האבן טאדזשיקן א פלאן זיך געמאכט
צו מאכן א סעודה אויף מארגן ביי נאכט
און יאקאב'ן וועט מען אויך ברענגען און באלד
חתונה מאכן אפילו מיט געוואלד
שטיל דער פארנאכט ביים טראקטאר זיצט יאקאב אליין
ער זיצט און ער טראכט און הויבט שוין אן אלעס פארשטיין
אז זיי וועלן קומען צו אים אהער באלד
און נעמען אפילו מיט געוואלד
מען וועט אים אנטרינקן מיט אפיום, מיט וויין
דאן וועט ער זייערער זיין
און שיין דער פארנאכט די זון פאר די בערג זי פארגייט
ער זיצט און ער ווארט און וידוי ער זאגט שטילערהייט
עס שטייען די בערג מיט די וויסע קעפ
און עס וואויען שאקאלן אין סטיעפ
עס קוקן די פעלזן צום הימל מיט שרעק
און זאגן נישטא דא קיין וועג
און פלוצלינג פון וויטן גענומען האט שפילן מוזיק
ער הערט די געשרייען מען פירט שוין די כלה מיט גליק
און פונקט ווי פון שלאף כאפט זיך יאקאב שנעל אויף
און הויבט אן צו גיין צום דעם הויף
ערוועט נאר אריינגען צו זיך אי געצעלט
צו נעמען זיין רענצל מיט געלט
ער גייט, ער גייט, פונקט ווי צום טויט
ער שטטיט שוין ביים טויער, ער עפענט אים ברייט
ער קוקט אריין און זעט דעם שיין
ער שמעקט די וויין ער וויל שוין אריין
אמר רבא, אמר רב פפא
זעט ער איין אותיות פלוצלינג אין וועג
זיי ווינקען, זיי רופן און ריידען מיט שרעק:
וואס טוט איר, ר' יאנקב, שנעל לויפט אוועק
קלאפן פויקן שפילן דזשאמבלעס
אויבן אן עס זיצט די כלה, יאקאב
און בריליאנטן פינקלן ארום איר
און איר פאטער מיט איר מוטער
און די מחותנים אלע, יאקאב
זיינען שוין געגאנגן ברענגן דיר
און וויט אויף די הויכע בערג אין דער פינסטערע נאכט
קריכט א מענטש דארט אויסגעצויגן מיט די אויגן צוגעמאכט
בא די זייטן טיפער אפגרונט אויפ'ן קרבן גרייט
יאקאב האט פאר זיי נישט מורא און זיין הארץ איז פול מיט פרייד
נאר איין וועג עס האט די תורה און דאס איז דער וועג
בעסער דא צושמעטערט ווערן און פון תורה ניש אוועק
נישטא קיין זאך וואס קען אפשרעקן דעם ערליכן איד
אז ער גייט נאר אין ג-ט'ס וועגן גייט ג-ט מיט אים און ער היט

מילות השיר בעברית:

תורגם ע"י אברהם פריד.

במדינת אוזבקיסטן
שבין הרי דיג'אן
בגבול הודו ואפגניסטן.
שוכן כפר אחד,
נידח מבודד,
מגיעים אליו רק במטוס מיוחד.
בלילה דממה,
ציוץ לא נשמע,
הכפר וההר אפופים תרדמה.
ואי שם בשדה,
מורחק מנודה,
טרקטור קטן בין שבילים מדדה.
יושב על הטרקטור בחור מגודל,
לנהוג כך נראה לעולם לא יחדל,
נקרה הוא בשם 'יעקוב הזמר'
מניין הוא, איש לא יודע לומר.
מפויחות הפנים משומנת היד,
תקלה יש בטרקטור מתקן הוא מיד,
כמוהו אין איש שיודע בכפר,
לחלץ את הטרקטור מבוץ ועפר.
בכל האיזור איש לא ידע את סודו,
ועד כמה רחוק הוא נמצא מעיר מולדתו,
איך אותו הטילה רכבת רוסית,
לכאן בדרך ניסית.
ועם הטרקטור יוצא הוא יומיום
לעבוד קשה ואיום.
נהג הוא לשיר מנגינות עריבות בלילות,
למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות.
צלליות אנשים שם היו מתכנסות,
מקשיבות ואינן תופסות,
מיהו זה ה'טאג'יק' המוזר
מבטו אליהם לא הוחזר.
כי בלילות תקפו אותו הגעגועים,
לא להרים ולא לטאג'יקים פראיים,
מתגעגע היה לביתו, להוריו,
לבית שאולי כבר חרב.
לישיבה שבה הוא נהג לבלות
בלימוד, בימים ובלילות.
'אמר רבא' 'אמר רב פפא' ואילו אביי אחרת חושב,
קושיא חדשה הוא מיישב,
מביא ראיה והכל מתיישב.
והמהרש"א, רשב"א, ריטב"ה,
עובר לו הזמן אך הוא לא חש בו.
רמב"ם, רמב"ן ,רבינו תם,
תענוג עילאי נפלא ומסותם.
אמר רב הונא, רב סבא המנונא,
"שמאי סברה חדשה העלה,
תקף אותו הלל בשאלה"
עד שבחוץ השחר עלה.