תכלס, בשביל מה אנחנו מצביעים?

אחרי כמאתיים וחמישים שנה ניתן לומר כי התנועה החילונית הגיעה לסוף דרכה. במהלך שנות קיומה התנועה הזאת לבשה ופשטה אדרות שונות לפי רוחות הזמן והאופנות המשתנות: פעם אימצה את ההשכלה שדגלה בהתערות בחברה הכללית, ופעם הניפה את דגל הציוניות שהתבטאה בעליית  החלוצים לארץ ישראל והעיסוק בחקלאות, ולאחר מכן בכיבוש המדינה ובנייתה. לאורך השנים הצליחה תנועה החילונית להלהיב את דמיון ההמונים וסחפה אליה את מרבית העם היהודי. בזמן הקמת המדינה היהודים החילונים היוו רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה, התנועה הזאת מצאה את ביטוייה הפוליטי במפלגות העבודה ומרצ לפלגיה שבשיאן השיגו 54 ו12 מנדטים בהתאמה.

אך לפני כ-40 שנה קרה משהו והתנועה החילונית החלה לאבד את חינה – היא התקשתה לאמץ לעצמה אידיאל חדש ומלהיב שימגנט אליה את הציבור. וכך לאט-לאט החלו לנטוש אותה והלכו לחפש משמעות לחייהם במקומות אחרים. רובם מצאו אותה לבסוף בבית – ביהדות, אחרים מצאו אותה באידאולוגיות גלובליות אופנתיות וברעיונות שונים ומשונים. כך החילוניות הלכה והצטמקה בעוד מולה הלכה וגדלה קבוצה שהפכה לגדולה באוכלוסייה היהודית במדינת ישראל – המסורתיים. בזירה הפוליטית כוחן של אותן מפלגות הלך והצטמק וכיום הן נמצאות על סף מחיקתן מהמפה הפוליטית.

את שינוי הגדול הזה שהתחולל בחברה הישראלית אפשר לראות גם בתחום התרבות; כיום אומנים רבים מהשורה הראשונה הם חובשי כיפה והמוסיקה הישראלית משובצת לרוב בציטוטים ומסרים מהמקורות. שלא לדבר על הרשימה המתארכת של ידוענים שמצהירים קבל עם על חיבורם למסורת.

לצד התנועה החילונית גם תנועת המזרחי, שהתחילה את דרכה לפני כ-120 שנה, נמצאת כיום במצב קשה. בראשיתה היא דגלה בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית החילונית וניסתה להוות גשר בין החילונים לאורתודוקסים. הניסיון הזה אילץ את תנועת המזרחי לעבור דרך פתלתלה שהביאה אותה לא אחת לתמוך ברעיונות שלא ממש עלו בקנה אחד עם הגישה היהודית המסורתית, כמו תמיכה בהקמת מדינת ישראל באוגנדה. לאחר הקמת המדינה היא הקימה מפלגה פוליטית שזכתה בשיא כוחה ל12 מנדטים בראשות נפתלי בנט. ואז, בעקבות החלטה אופיינית לדרכה הפוסחת על שתי הסעיפים, איבד בנט ומפלגתו את תמיכת הציבור ומעמדם וכוחם הפוליטי נמחק לחלוטין. כיום ניכר כי הציבור הדת"ל נוטה להצביע עבור הנהגה הצועדת בעקביות על פי הנהגת רבותיהם, וכך מפלגת הציונות הדתית זוכה כיום על פי הסקרים לתמיכה חסרת תקדים.

הציבור החרדי אף הוא לא שוקד על שמריו – מקבוצת מיעוט קטנטנה של כ-30 אלף איש שהיוו כ4% מכלל האוכלוסייה בישראל בקום המדינה, כיום הוא מונה 13% מהאוכלוסייה והוא גדל מהר יותר מכל מגזר אחר. גם ההנהגה הפוליטית החרדית שינתה את פניה במהלך השנים  – מדאגה וטיפול בצרכי המגזר בלבד, החלו הח"כים החרדים למלא תפקידים שהשפעתם על כלל הציבור. תחילה היו אלה שרים מטעם סיעת שס, ובשנים אחרונות גם מטעם סיעת יהדות התורה התמנה שר בריאות. נראה שהנציגות הפוליטית החרדית רואה את עצמה כיום כחלק בלתי נפרד מהנהגת המדינה כולה.

יש שרואים בחמשת מערכות הבחירות שעברו על מדינת ישראל בזבוז משווע של משאבים, אולם אליבא דאמת, מדינת ישראל עברה בהן תהליך מואץ של בירור וחידוד המציאות החברתית והפוליטית, והמסקנה העולה מהתהליך הזה ברורה: החברה הישראלית מתקדמת לקראת מצב בלתי נמנע בו מרבית הציבור היהודי יתאפיין בזיקה הולכת וגדלה למסורת היהודית, ומשום כך ההנהגה האפשרית היחידה למדינת ישראל היא ממשלת ימין, דתיים וחרדים.

עבורנו, ציבור שומרי המצוות ששאיפתנו להרבות כבוד שמים בעולם זוהי בשורה של ממש; אחרי 250 שנה בהן החילוניות הרסה כל חלקה טובה בעם ישראל, היהודים סוף-סוף חוזרים לצור מחצבתם. זהו מפנה היסטורי מרגש שאי אפשר להישאר אדישים מולו. הוא גם מחייב כל אשר לב יהודי פועם בקרבו לתרום את חלקו, כל מה שנדרש ממנו זה פשוט ללכת ולהצביע.