על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו

בניסוי שנעשה בקרב סטודנטים

חולקו המשתתפים לשתי קבוצות, לשתי הקבוצות ניתן לענות על מבדק זהה שהכיל שאלות משעממות במשך שעתיים.
לקבוצה הראשונה שולמו 5 דולר עבור ההשתתפות, ולקבוצה השנייה 20 דולר.
כשיצאו מהמבדק הם התבקשו לדרג את מידת השיעמום שחשו.
הקבוצה שקיבלה 20 דולר דירגה את המבדק כמשעמם יותר!!

לתאוריה הזאת קוראים "הדיסוננס הקוגנטיבי", ובעברית "צרמוניה תת-הכרתית"
נפש האדם מחפשת עקביות, וכשאין לה כאלה, היא מוצאת פיתולים והצדקות.
הסטודנטים שגם ענו על מבדק משעמם וגם הרוויחו מעט, לא יכלו לסבול את המצב, ובתת הכרתם הפכו את המבדק לפחות משעמם.

ובמעבר חד, אלי (קצת חלמתי בשיעורי הבעה כשלימדו איך ליצור מעברים הרמוניים)
קמתי הבוקר למייל מעובדת במקום עבודתי,

תהילת העבר הרחק מאחורה,
המייל הכיל התפראויות מוגזמות במהלכים דמיוניים שהובילה,

איומים מרומזים שאין ביכולתה לבצע

והרבה הרבה מלל תוקפני למחצה

ההלם הראשון היה מטשטש, שנייה אחרי זה החלטתי שאני לא מדברת על המייל הזה עם אף אחד.

זו הייתה החלטה קשה, המייל ההוא היה כל כך משעשע והאצבעות שלי פשוט דיגדגו להעביר אותו הלאה, הלשון שלי דיגדגה לספר עליו לכולם.
אחרי כמה דקות כאלה, הדיסוננס הקוגנטיבי התחיל לפעול

(להזכירכם הוא מנגנון תת – הכרתי)

לא יכולתי לשתף את כולם וזה היה קשה אז פשוט התחלתי לדון אותה לכף זכות ולהמעיט מערך המייל (הערך המבדר שלו)

קלטתי פתאום שאם הייתי נכנעת לחולשה הראשונה, ומייד רצה ומספרת לכולם
הסיפור היה מתנפח ומתנפח

תת ההכרה שלי הצליחה להוביל אותי מהקושי בהימנעות מלשון הרע לעבר לימוד כף זכות.