מה רע בקצת אופטימיות

מה עדיף, אישיות אופטימית או פסימית?
אם הייתה פה אפשרות להוסיף סקר לקוראים, אני מהמרת שהעמודה של אופטימי הייתה מגיעה ל 100%
למה שמישהו יבחר בפסימי?
כל אחד רוצה להעביר את חייו במחיצת האופטימיים רואי הוורוד ולא במחיצת פסימיים נרגנים.
זו גם לא סתם תכונה קורצת כמו יופי, אומץ או חוכמה. עבור אופטימיות צריך לעבוד.
עד כאן הכל טוב ויפה.
אבל האם המשמעות שמעניקים לאופטימיות בעבודת השם, לא מדורגת גבוה יתר על המידה?
כמעט כל מרצה פופולרי שתשמעו, בטווח שבין הרצאות על חינוך ילדים – הרצאות על שלום בית – הרצאות על אמונה.
כולם יגיעו בסוף, להלל ולשבח את מעלות האופוימיות וכמה שהיא עבודת הבורא הנכונה.
האמת שהופתעתי, בחנתי את עצמי ואת האנשים שסביבי.
האם האופטימיים הם עובדי השם האמיתיים?
אופטימיים עושים הרבה פחות חשבון נפש מהפסימיים.
ניקח לדוגמא את ראובן הפסימי והמעון האופטימי.
לשניהם חל שינוי נתנאי העסקה וכעת הם נדרשים ליסוע כשעה לעבודה על יום.
ראובן סובל מהמרחק, מגדיר אותו בינו לבין עצמו כ"גלות", מפשפש במעשיו (למה זה מגיע לי????)
ויכול להגיע אפילו למצב של תשובה.
שמעון האופטימי אומר לעצמו "הכל שטויות, בקטנה, נתמודד, הכל בראש"
ונשאר תמיד באותו מקום רוחני, אופטימי אבל דורך במקום.
ומה יקרה כשראובן ושמעון יפגעו במישהו?
למי מהם סיכוי גבוה יותר להזדהות עם הכאב של הנפגע ומי מהם זה שיחפף אותו ויטען שהוא מגזים?

נחזור להרצאות.
יש לי השערה למה כל רב פופולרי רואה באופטימיות תרופה לתחלואי העולם.
אכתוב אותה בזהירות כי אני באמת מכבדת את המרצים הללו ונתרמת המון משיעוריהם.

לכל רב בעל השפעה באים הרבה אנשים עם צרות, לקבל עצה ונחמה.
כשנתקלים בכל כך הרבה כאב, המטופלים האופטימיים הם כמו מים קרים לנפש עייפה.
הכל קל איתם יותר.
ובאופן עקיף, המסר שיוצא לציבור, מושפע מהנגיעה האישית של הרב, שמעדיף מטופלים אופטימיים.

זאת דעתי, מקווה שמותר להביע כאלו דעות וזה לא זילזול חס וחלילה ברבנים.

פתוחה לשמוע את דעתכם.