זיכרון או בזיון; //דעה

משנת תשי״א (1951) נקבע יום כז׳ בניסן כיום הזיכרון לשואה ובעיקר לגבורה על ידי המדינה דבר זה מתבטא בצפירה בתשתי דקות בשעות הבוקר ולאחריה אירועים סמליים שמטרתם לזכור ולהזכיר לדורות הבאים את אסון השואה והתקומה היהודית בעקבותיה.

היהדות החרדית שהתבדלה לחלוטין מהזדהות עם המדינה וערכיה אינה מציינת כלל את היום הזה כיום זיכרון ובפרט שהלכתית אסור להספיד ולהתענות בחודש ניסן בד בבד כדי לא לעורר את חמתם של אלו המצטערים ביום הזה הומצאה ההנהגה לעמוד בזמן הצפירה למי ששוהה ברחוב (אע״פ שזה מנהג גויי ואיני בא להיכנס לנושא מבחינה הלכתית)

אט אט עם השנים יותר ויותר חרדים שחשים את עצמם כחלק מהמדינה מרגישים הזדהות גם עם יום זיכרון זה הדבר באלידי ביטוי בכתבות ומאמרים שונים בעיקר על גבורת הרוח היהודית בשואה ולא מעט גם על ההתנגדות היהודית לאו דווקא הרוחנית.

אבל האמת כואבת בהרבה!!!

יום זה לא נועד לכבד את זכרם של 6 מיליון הקדושים הי״ד שנרצחו במיתות שונות ומשונות על קידוש ה׳ אלא בעיקר לנגח את החרדים שאינם מזדהים עם המדינה ולתעד אותם בסיטואציות שכביכול נועדו לפגוע ברגשותיהם של המצטערים ביום זה

היום הזה חושף את פרצופם האמיתי ובעיקר את צביעותם של ממציאיו!

האם הצפירה היא זו שעוזרת לנרצחים הי״ד???

מדוע המדינה לא טרחה וטורחת לעשות יותר למען אלו שנותרו בחיים???

שתיקתם הרועמת והתחמקותם החוזרת והנשנית של ראשי הציונות מלהושיט יד או אפילו אצבע להצלת יהודים מהשואה האיומה רק מוכיחה את גודל הצביעות שבצפירה לא פעם ולא פעמיים נקרתה ההזדמנות להושיט יד ולהציל יהודים אך הללולא חפצו בכך ועוד הוסיפו חטא על הפשע שלקחו את ילדי טהרן ותימן והעבירו אותם על דתם

וכאילו לכפר על מעשיהם הנלוזים קבעו יום זיכרון וגם אז הדגישו בעיקר את ההתנגדות לנאצים ובכלל לא את גבורת הרוח היהודית

סיסמת הציונות לעולם לא עוד! הופכת לבדיחה עם עוד גילוי של אזלת יד למול מרצחים צעירים זבי חוטם ונשק מאולתר

יום זה חושף יותר מכל את המטרה האמיתית של הקמת המדינה לא פתרון ועזרה ליהודי הנרדף אלא בעיקר עקירת היהדות.