למה מובילי הרפורמה מתקשים להמתין להסכמה

1) רוטמן ולוין יכולים כבר לרשום לעצמם הישג: רוב הישראלים מסכימים ברמה זו או אחרת שיש צורך בשינויים רציניים במערכת המשפט. שופטים ויועמשי"ם, בהווה ובדימוס, היו שמחים להסתפק בשינויים קוסמטיים, אבל רוב העם סבור אחרת.
המחלוקת היא אם לעשות פוס ולהגיע לפשרה שבה אף לא יהיה מרוצה, או להמשיך ואז צד אחד יהיה מרוצה והצד השני יבכה.

2) ההצעה לבצע שינויים בהסכמה היא מפתה. אבל יש לימין שיקולים כבדי-משקל למה לא להסכים לעצור, למרות הקושי:

א. ועדות הן שיטה ישראלית נושנה לקבור נושאים נפיצים. אם סוף סוף יש בימין ההססן כמה אמיצים שמוכנים לטפל במה שהוא ברח ממנו עשרות שנים, למה לעזור לשמאל למסמס את זה?

בני גנץ, שנחשב למתון, אמר שיש לעצור את החקיקה ובאותה נשימה אמר ש"אין אף סעיף שניתן להתפשר עליו". מה צריך יותר מזה כדי להבין שהכוונה האמיתית היא עצירת הרפורמה לגמרי?

ב. נגיד שמוכנים לנסות פשרה, עד מתי? בשמאל מתנגדים לדד-ליין בנושא בטענה שהם לא מוכנים לדון עם אקדח לרקה. זה מחזק את החשד של הימין שהמטרה היא מסמוס הכל.

ג. גם אם יקבע מראש דד-ליין שאחריו תימשך החקיקה בכל מקרה, המומנטום יאבד ולא יחזור. הבייס של הימין כבר לא יתמוך בחידוש תהליך החקיקה שילווה בהפגנות סוערות והאשמה שהימין אחראי להצתה מחדש של שסע חברתי. התחושה היא שכעת החקיקה בשוונג ואם היא תעצר, אפילו זמנית, היא לא תחזור.

3) למצדדי הפשרה, גם במחיר שהרפורמה לא תבוצע בסוף, יש טענות רציניות:

ראשית, אין טעם ברפורמה כזאת שתבוטל ברגע שיעלה שלטון אחר. ובעיקר, המחיר של השסע החברתי שישאר פה לא שווה אותה.
תסיסה חברתית גם תשפיע לרעה על הכלכלה ועל התדמית של ישראל, ולא משנה אם זה מסיבות אמיתיות או מלאכותיות.
אבל על כך אפשר לענות שככלל, ההתנגדויות וההפגנות ידעכו אחרי שהרפורמה תעבור. לא רק כי אנשים ישלימו עם העובדות, אלא כי במשך הזמן הם יווכחו לראות שאין לימין מטרה להשתיק דעות אחרות. דוגמה לכך הוא מתווה הגז.

ובכל מקרה, מערכת המשפט המאיסה את עצמה כה הרבה, על אנשים כה רבים, שאי אפשר לוותר על הניסיון לשקם אותה. הזדמנות נוספת לא תחזור בעתיד הנראה לעין