לא כלה דרכם

יש מנהגים שונים לגבי דמי שדכנות, ובציבור החרדי האשכנזי מקובל ששדכן מקבל אלף דולר מכל צד. כל השדכנים הם אנשים שעסוקים במשך היום בדברים אחרים ועוסקים בשידוכים בזמנם הפנוי, בהתאם להשראה שיש להם או אין להם באותו יום. בהנחה ששדכן חובב סוגר שידוך אחת לכמה חודשים, נמצא שהם עושים זאת לשם שמים והסיפוק. להתפרנס מזה אי אפשר.

המציאות הזאת לא הגיונית. עתיד עם ישראל בעצם מבוסס על טוב ליבם המזדמן של אנשים. רק מיעוט מהאנשים מסוגל להציע הצעות ולטפל בזה (תסתכלו מסביב) והציבור תלוי בהם לחלוטין. כמות השידוכים אם כן תלויה בכמה זמן היה לאותם מעטים באותו חודש. ואם הם היו עסוקים בגלל החגים נגיד, לא יצאו הרבה שידוכים. אפילו גרביים זוכים לגישה רצינית יותר.

המצב האידיאלי היה אם שדכנים היו יכולים להתפרנס .מהעיסוק שלהם. רק אז יהיה מענה סביר לכל מחפשי זיווגם, צעירים ומבוגרים, שהולכים ומתרבים. אין כאן איזו כוונה לדאוג לפרנסה של השדכנים, אלא לציבור. הניסיון בכל התחומים מראה שמה שמניע אנשים זו התועלת הכספית. זה בסדר, ככה הקב"ה ברא את העולם. אם שדכנות היתה ככל ענף כלכלי, היו מן הסתם מוקמים הרבה יותר בתים בעם ישראל, במהירות רבה יותר, ומקרים כאובים של ממתינים לישועה היו נחסכים.

בשנה האחרונה פרסמה הלמ"ס שאחוז הרווקים בגיל 25-29 בבני ברק הוא כ-19% לבנים וכ-13% לבנות. על המבוגרים יותר אין נתונים. מכיון שאין סיבה לחשוב שבשאר הריכוזים החרדים המצב שונה, זה אומר שאחד מכל חמשה צעירים הוא בחור מבוגר (ואחת משבע בנות). בגילאים שמתחת ל-25 אחוז הרווקים כמובן גבוה יותר. קל להבין שמדובר בבעיה רחבה שמטרידה המוני משפחות בציבור החרדי. וזה בלי לדבר על שידוכים מורכבים כמו בעלי רקע רפואי ופרק ב'.

בעיה חברתית בהיקף כזה כבר לא יכולה להישען על אילתורים בסגנון 'הבת דודה שקמה בבוקר ובמקרה נזכרה בבת של השכנים', ונדרשת גישה מסודרת יותר. מי שמוכר או קונה דירה, ולא מסתדר לבד, נעזר במתווכים שזה עיסוקם. גם כדי שתחום השידוכים יעבוד בצורה רצינית צריך שהוא יהיה ענף משתלם. אם שדכנים יוכלו להקדיש את יומם לעיסוק הזה הם היו מביאים ישועה מהר יותר לא רק למבוגרים כאובים; הם היו מקצרים את תקופת החיפושים המתישה אצל כולם. לא חבל?

אין במאמר הזה פתרון כולל, כי קשה למצוא את המודל שיאפשר לשדכנים להתפרנס מזה. ראשית, אי אפשר לבקש מאנשים לשלם עשרות אלפי שקלים על שידוך כמו בתיווך. שידוך אמנם עדין חשוב טיפה יותר מדירה, אבל זו גזירה שפשוט לא תתקבל. ובעיקר, לא משנה כמה ישלמו, עדין אי אפשר להבטיח לשדכן שהוא יסגור שידוך כל חודש ואפילו לא כל חודשיים-שלושה. אבל השלב הראשון הוא להבין שהמצב הנוכחי לא מוסיף מוטיבציה לשדכנים והציבור נפגע.

בינתיים אפשר רק להציע פתרון חלקי, שמתאים בעיקר לקהילות מאורגנות: הקהילה תעסיק שדכנים/יות שיעבדו במשרה מלאה תמורת משכורת בסיס שאותה הם יקבלו בכל מקרה. על כל שידוך ששדכנ/ית יוציאו לפועל הם יקבלו עוד תשלום משני הצדדים, מה שימריץ אותם לסגור הצעות. הכסף יבוא, כמו כל צדקה, מתרומות חודשיות קטנות של בני הקהילה ומגיוס אצל תורמים גדולים. שדכנים/יות כאלה יוכלו לטפל בעשרות רבות של בחורים/ות מבני הקהילה, ולזרז את הזמן עד לשבירת הצלחת.

זה מתאים לקהילה גדולה ומאורגנת, רצוי שיש בראשה רב או אדמו"ר וכדו'. ראשית, כי בקהילה גדולה יש מספיק אנשים שירגישו מחויבות לתמוך בפרויקט. ושנית, דמות רוחנית שתאציל מברכתה ומכבודה תעודד את חברי הקהילה לתמוך במיזם.

אפשר ליישם את זה גם בישיבות: ישיבה שיכולה, תעסיק שדכן/ית שיטפלו בתלמידי הישיבה ויקבלו שכר לפי היקף המשרה. זו לא חובה של המוסד, כמו שישיבה לא צריכה לשלם טיפול שיניים לתלמידים שלה. אבל אם יש לה קצת יכולת, ותחושת מחויבות לתלמידים, זה רעיון שמוצדק לשקול.

לכל שאר האנשים, הפתרון שניתן לחשוב עליו הוא סוג של קופת צדקה ארצית. זה אכן מיזם שדורש מיליונים אבל ארגונים כמו קופת העיר למשל, כבר הקימו את 'ערבים' למימון נישואי יתומים ואת קרן 'והסירותי מחלה' למימון מצב רפואי ה"י. אז אפשר לחשוב על פרויקט דומה למימון שדכנים, שבתמורה יקדישו את זמנם למציאת שידוכים לכל אחד ואחת שצריך.