חינוך ללא משרד

נהרות של דיו וירטואלי עוד אשפוך על הנושא הזה, אבל לצערי אין מישהו שאכן לוקח את הנושא במלוא הרצינות הנדרשת, וחבל. המערכת החשובה ביותר במדינה הזו מקצינה והולכת שמאלה מיום ליום, כשאר חברותיה, אך ההבדל ביניהן הוא, שהטיפול בה הוא העמוק והמשמעותי ביותר.

כוונתי כמובן למערכת החינוך, גודל השפעתה אינו יתואר במילים. כולם עוברים במערכת הזו, כולם מבלים את מיטב שנותיהם במערכת הזו,וכלום ללא יוצא מן הכלל נתונים לגחמותיהם של פקידיה. מערכת חינוך שמגדלת דורות של ילדים שמחונכים לחשוב שאבא ואבא זה אינו דבר פסול, ושמסורת ישראל היא נחלת העבר, מערכת שמגדלת דור שבשבילו אלימות מילולית היא עניין שבשגרה, ולא מעודדת העמקה בעניינים שכליים מעבר לשעות הלימוד (אם בכלל). מערכת שהמורים שמלמדים בה חיים על תנאי שכר נוחים ומפנקים שאין כמותם לשום עובד ציבור, קל וחומר לעובדים במגזר הפרטי.

והגרוע מכל, מערכת, ששובתת משך שבועות רבים מאוד במשך השנה, שמגיעים ליותר משלושה חודשי חופשה(!), כמה עיוות הדעת נדרש כדי להחליט שבשני החודשים האחרונים של הקיץ, הילדים, אינם זקוקים למסגרת ו/או ללמידה מסוג כלשהיא, וצריכים לחפש לעצמם תעסוקה?

לא באתי היום כדי להציע פתרונות, אני כאן קודם כל בשביל להצביע על הבעיה. והבעיה המרכזית היא – זילות מוחלטת בערך של חינוך. המשרד הכי חשוב, הכי משפיע ובעל התקציב הכי גדול, פשוט מזלזל לגמרי בכל מה שקשור לתחום אחריותו. היעלה על הדעת שפקידי משרד הביטחון יזלזלו בבעיות הביטחון? או שפקידי משרד האוצר יזלזלו במשברים פיננסיים או בכלכלה בכלל? הרי לו היה מצב שכזה, אמות הספים היו רועדות, ופקידי המערכות הללו היו הולכים לבתיהם בושים וחפויי ראש. ובכן, אם לא היינו מסכימים למצב שכזה בשאר המערכות, מדוע אנו משלימים עם קיומו של מצב שכזה במשרד החינוך?

עוד קודם לכל תחלואיה ומחלותיה של המערכת הזו, החל מהקצנה טוטלית שמאלה שמתבטאת גם בדחיקה מוחלטת של מסורת ישראל ולימודי הדת, מה שמוביל לכך שגדל כאן דור שלם שאינו מודע בכלל למשמעות היותו יהודי מעבר לקידוש בשבת ובית כנסת בכיפור, מה שמוביל להתבוללות ולניתוק מן הדת (כפי שקורה בעולם) וכל זה בגלל שבמדינת היהודים לא מחנכים את הדור הצעיר לגדול כיהודים. פשוט מאוד. כל הבעיות הללו הם חשובות, אך הם נובעות מהנקודה הבסיסית ביותר – כמה חשוב עניין החינוך בעיני אנשי המשרד, ולצערי התשובה היא – אפס.

איני רוצה לדבר על ציבור עובדי ההוראה, רובם הגדול אכן חש תחושת שליחות לעתיד ילדינו, וטוב שכך, אבוי אם לא. אבל כשכל המערכת הממסדית לא מראה חשיבות או עניין מיוחד סביב החינוך כדרך חיים ולא רק כמשרד עם לוגו, אין למה לצפות.

אני מקצר מאוד, אבל הבעיה היא רחבה הרבה יותר, והלוואי שיום יבוא ויגיע למשרד הזה שר שאכן יבין את החשיבות הקדושה שהוטלה על כתפיו, ויפעל בהתאם לכך.