וידוי!

אני מכור!
מכור לנייד.
הוא הולך איתי לכל מקום, ואני מביט בו עשרות פעמים ביום.
ויש בו משהו מגרד ומענג כאחד.
אני מודע לכך שאני מכור כבר שנים רבות ואני במאבק מול ההתמכרות הזו.
אחד "האירועים" שגרמו לי להבין את חומרת המצב היה לפני כשנתיים, כשהבת שלי באה לחבק אותי לברכת 'לילה טוב'.
ביד אחת חיבקתי אותה, כשהיד השנייה החזיקה בנייד ובמקום לעצום את עיניי ולהנות מחיבוקה הנעים… הצצתי בו!
כבר באותו הרגע נחרדתי מעצמי, ובו ברגע הבנתי את חומרת המצב והחלטתי "לחזור בתשובה".
אבל זה עדיין קשה.
כי הגירוי הנעים הזה ממשיך לרדוף אותי.
אשתקד, החלטתי לעשות מעשה, ובלילות השארתי את הנייד בפינת העבודה והלכתי לישון בלעדיו.
אבל היו לילות שהייתי קם באמצע הלילה לראות האם קיבלתי הודעה, לייק או תגובה לפוסט.
הייתה תקופה שבה הפקתי כל שבוע סרטון.
בתקופה זו, עת פרסמתי את הסרטון בערבים, לא הייתי נרדם בלילות!
המתח של מי צפה וכמה צפו בסרטון הציק לי עד כדי חוסר שינה.

אני מתרץ לעצמי את 'שימוש היתר' בנייד כמכשיר עבודה.
אבל האם אני עובד ב 2:00 בלילה?
האם אני עובד בשירותים?
האם אני עובד בזמן הארוחה עם הילדים?
לא.
אבל בואו אספר לכם בדיוק מה קורה לי בנפש בזמן השימוש בנייד.
הפייסבוק, גורם לי לקנאה.
האינסטגרם, להרהורים.
בקבוצות הווטצאפ לא תמיד יש לי עניין בהכל.
ביוטיוב אני גולל דקות רבות מבלי להיכנס לאף סרטון
והאתר ynet, מדכא ומפחיד אותי.
אז למה אני מזיק לעצמי כל כך הרבה?
למה?
לפני כחודש, יצאנו כל המשפחה לפיקניק.
פתאום הרגשתי צורך עז לכבות את הנייד.
וכיבתי אותו.
ערב למחרת כל המשפחה הסבה לארוחת ערב והעזתי, שוב, לכבות את אותו נייד.
ואת יתר הערב ביליתי בקריאת ספר!
כן כן אני! קראתי ספר!

וכשהדלקתי את הפלאפון בבוקר למחרת, נדהמתי!
האם מישהו חיפש אותי? לא.
האם העסק קרס? לא.
האם הרווחתי זמן איכות עם המשפחה ועם עצמי? כן! כן! כן!
אינני רוצה לצאת בהצהרות כעת, חוץ מאחת:
קוראים לי אביחי שילה
בן 43.
ואני מכור.
וכן, כחלק מקבלה לשנה החדשה, ברצוני להיגמל ולנקות את עצמי.
ולהתחיל שנה טובה, נקיה ומתוקה!
בע"ה אצליח!