די

בחוץ תשכל חרב,

ובחדרים אימא בוכה.

רק ירד לו הערב,

ובכל פינה צרחה.

האויב חדר לתוכנו,

ואנחנו מריעים לו בטמטום.

מה שחור ומה לבן כבר שכחנו,

רק ליריות אין רעש עמום.

ילדים לאימא צורחים,

כשנערים שוחטים ברחובות.

יהודים זועקים לחיים,

כשהחיות עורגות לבתולות.

ואולי הגיע הזמן לומר די,

לבעוט בדלי המילים היפות.

לזעוק כשכואב, להיפרד שלום וביי!

כי מה רצינו – לכל הרוחות – רק לחיות.

ואחר כך נשמע בחדשות,

'זהו קומץ של קיצונים'.

יהנדסו לנו במוח דעות,

'כולנו בני אדם מה אתם מכלילים?'

אז בחדרים אימה ובחוץ תשכל חרב.

כשאנחנו שותקים את צווארנו לשחיטה,

אזי החיות ניצחו ואנו הפכנו טרף.

רק כשנפסיק את הדםמה, תיגמר הבעתה.