במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם

המחזות שנראו השבוע בחוצות בני ברק של שריפת ספרי חיים ולדר הינם מחזות מבישים שמקומם אסור שיכיר בכל חברה מתוקנת ובוודאי שלא בחברה החרדית.

מסופר על מרן המשגיח הגר"מ חדש זצ"ל שלעת זקנותו ישב ללמוד עם חברותא, בחור צעיר בערב ירושלמי קר. במהלך הלימוד ביקש המשגיח מהבחור אם יואיל להכין לו כוס תה חם. הבחור רץ למלא את רצון המשגיח, ואילו המשגיח עצר אותו בתמיהה "מדוע הינך רץ? לאן אתה ממהר???". ענה הבחור" "מה השאלה? שימוש ת"ח וגדול שימושה וכו'… הפטיר המשגיח, איני מבין. לילה קר, יהודי קשיש מבקש ממך מעט תה חם להחם את עצמותיו ואתה צריך להגיע עד לשימוש תלמידי חכמים כדי למלא את רצונו???

התורה הקדושה דורשת מאיתנו דרישה גדולה, היו בני אדם! האם להוציא מביתך ספר שכתב אדם שפשע כנגד אחרים? בעייני התשובה הראויה היא כן. אך מה הטעם לשרוף אותם בראש כל חוצות? מה רע בהוצאתם עטופים בשקית והנחתם בפח הקרוב? אין בהוצאה זו משום מצווה לשמוע בקול דברי חכמים, ואין בספרים אלו כמובן דברי כפירה או פגיעה אחרת. שאם כן הרי שהם היו מוצאים את מקומם  עוד הרבה לפני התפוצצות הפרשה המדוברת. ואם כן מה המקום למסיבת שריפת הספרים?

מקור השריפה לדעתי הינו שונה לחלוטין. ישנם אנשים שכבר איבדו את הרגש האנושי הבסיסי של מחאה על הרע. הרי לפני ימים ספורים בלבד התקיימה פה לוויה שבה השתתפו מאות אנשים ונישאו הספדים שעד היום לא ברורים לשומעיהם. והיום מצב העניינים התהפך עד שהרגש הספונטני הוא של שריפת הספרים? מה שנראה יותר לדעתי הוא, שישנם אנשים שמעשה שריפה כזה אינו תולדה של רגש אנושי שמפעם בהם להוקיע את הרע, אלא יותר סוג של "מצווה חדשה" שבאה לכאן. שהרי אם האיש פסול הרי שיש פה מצווה לשרוף את ספריו ולבער את הרע! מצב ביניים שבו האיש כבר מוגדר כרע, אולם ספריו מוצאים כהזדהות עם הקורבנות או כהתרחקות מרע ולא כמעשה ביעור הרע בפני עצמו כבר לא קיים אצלם!

וע"כ מצאתי לנכון להכתיר את המאמר דווקא במילים  "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (das war ein vorspiel nur dort wo man bücher verbrennt verbrennt man auch am ende menschen)  של המומר היינריך היינה. דווקא בנושא שהיה קרוב לליבו של האיש שהכניס הרבה מתחומי הספרות החיצונית לתוך ספריו ולתוך הציבור החרדי.

לחוסר היכולת להגדיר את הטוב כטוב ואת הרע כרע באופן עצמאי עלול להיות מחיר אנושי כבד. במידה מסויימת אפשר להגיד שגם הפוגעים לקו במחלה זו בדיוק, אינני מאמין שהם נולדו והתחילו את חייהם במחשבת עוון. אבל מעשה גרר מעשה ויחד עם הטוב והעזרה לאנשים הם איבדו לעיתים את היכולת להבין לבד שזהו רע מרושע! איני סבור שכשהאיש הביט במראה הוא ראה דמות רשע נשקפת מולו. לכל היותר הוא ראה את עצמו בעייני רוחו כטוב גדול אך עם חסרונות. ורק כשהוצבה מולו המראה הוא הפנים את עומק השבר.

התורה דורשת מאיתנו לפתח אישיות טובה בעצם! המבדילה בעצמה בין טוב לרע ואינה זקוקה למראה חיצונית, לא של כתבות בעיתונים ולא של מעמדי שריפת ספרים.