אפשר גם בלי אסון מירןן

א

ל"ג בעומר זהו שם נרדף לשמחה, במירון בציון הרשב״י, סביב המדורות, בתהלוכות הילדים

אבל לפני שנתיים, סביבות השעה 1 בלילה… ל"ג בעומר קיבל משמעות אחרת בעיני כולנו… האירוע השמח במירון הפך לזירה כואבת… אין צורך לפרט, כולם זוכרים את הכאב…

לילה של חצאי מידע מזעזעים ובבוקר עובדות כואבות ואיומות הלב נשבר

וכאילו לא מספיק שאבידה של יהודים שאתה לא מכיר שוברת ומנתצת את הלב… מסתבר שאחד מהם, מ45 הקדושים זצ"ל, הוא הרב אריאל צדיק זצ"ל… חסיד חב"ד מסור לרבי.. חבר קהילת חב"ד בשכונה, ומה שמדהים זה איך אבידתו חשה לכולם, אישית וכואבת כל כך..

הייתי שם כחבר מהשכונה בבית משפחת צדיק שתיבדל לחיים ארוכים, בכל הימים הכואבים האלה.. המון רגעים, כואבים, סיפורים מרגשים על הרב אריאל זצ"ל… המונים הגיעו, בלי סוף אבל היה רגע אחד שתפס אותי יותר מכל..

אותו ל"ג בעומר מגיע אחרי קורונה… תקופה שבה כל קבוצה ומגזר בכם כעסו אחד על השני… בדיוק באנו מבחירות משסעות… הצדדים בעם נקרעים יותר ויותר… תחושה כאילו אנחנו אויבים.. אבל ביום החמישי לאסון, הופיעו בשכונה החרדית שתי קבוצות נפרדות של בחורים ובחורות לא דתיות, 40 חבר׳ה… זרים כל כך בנוף השכונה, שתיהן ממכינות קדם צבאיות, אחת בשם "אדרת" השנייה בשם "עצמונה".. מאזור הצפון.. באו לנחם, אבל הם באו בזמן שהבית עמוס.. אז הם מצידם ירדו למטה.. חיכו 30 דקות בחום, כשהתפנה קצת הם עלו, לא היה מספיק כיסאות, אז חלקם עמדו.. אפילו עזרו במה שהיה צריך.. אף אחד לא יודע מה לומר במצב כואב כזה.. בטח אם אתה לא מכיר את המגזר החרדי ומה אומרים אצלו במצב כזה.. אבל דבר אחד כן שמעו בבירור, "אנחנו אחים שלכם, כואב לנו כל כך, באנו לחבק".

אני מתרגש כשאני נזכר בעצמי עומד שם ורואה איך כל השנאה והפירוד אינם.. איך צעירות וצעירים בני 18 מגיעים לשכונה חרדית שזרה להם בתכלית, רק כי כואב להם שכואב לאחים שלהם, אחים שונים אבל אחים. מהצפון רק כדי לחבק חיבוק שהוא הרבה יותר מחיבוק פיזי

בשגרה ששוכחים, כמה אנחנו אוהבים, מחוברים, שאנחנו אחד, לא כואב ולא מרגישים כלום, ואז אנחנו מתחילים לריב, לשנוא… כל יד כועסת על השנייה

אבל רק כשיד אחת נפצעת, ולא משנה אם זו יד חילונית/שמאלנית/ימנית/דתית, אז גם ליד השנייה כואב, כאב שאין לתאר.. כי הידיים שונות, אבל של גוף אחד!! עם אחד!!

ל"ג בעומר הוא יום שבו פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא.. למה הם מתו? כי הם שכחו שהם ידיים שונות, אבל של גוף אחד וזילזלו זה בזה.. כל יד מבחינתה צדקה… בל"ג בעומר יום פטירת רבי שמעון, אחרי מוות של 24 אלף איש… הם נזכרו שהם גוף/עם אחד…

ל"ג בעומר הוא זמן אחדות, להיזכר שאנחנו עם אחד.. אבל שלא צריך מגיפה קטלנית… או הר מירון מדמם… כדי שלמרות השוני, למרות ההבדלים, נוכל להמשיך לחלוק בדעות, אבל לבחור לזכור מתוך שמחה, ריקוד, שירה ותפילה, בל"ג בעומר, ובתהלוכות הילדים לכבוד רבי שמעון.. שכולנו, יד ימין ושמאל, כולנו גוף אחד, גם בשגרה️

בעזרת ה בשורות טובות ול״ג שמח לכולם

אהרן פריימן