הדם על ידיהם של מעסיקי ערבים

בס"ד

הדם על ידיהם של מעסיקי ערבים

הציבור מזועזע. בחור חמד בן 14, יוסף איזנטל שמו, נדרס למוות בעת הפגנה.

השאלה האם לחסום את האוטובוס או לא, אינה רלוונטית כאשר המת מוטל לפנינו. נהג שנחסם, לא אמור לשעוט לעבר המפגינים ולדרוס אותם. חמור מכך, הגרירה של הנער בין גלגלי האוטובוס, לאורך מאות מטרים מה שהביא את הנער למצב של מוות ודאי, הינה פשע בל יכופר.

והנהג היה ערבי.

אינני אומר שהנהג הערבי קם בבוקר מתוך מטרה להרוג יהודים. יתכן בהחלט, שהוא נקלע למצב, ולא שלט בכעסו, ורק מתוך שהתחמם לבו, הוא הרג את הנער. אך הצורה הנוראה בה הדבר נעשה, מראה יותר מכל את זילות חיי היהודי בעיניו. כי מעולם הוא לא שכח שמבחינתו היהודי הוא אויב, והנה נקרתה לידו הזדמנות לפגוע באויבו, והוא ניצל אותה "עם כל הלב".

וכאן נגיע לנקודה המרכזית: מי שמעסיק נהג ערבי, אחראי לתוצאה הזו. כל נהג נתקל בסיטואציות, שצריך קור רוח ושיקול דעת. גם אם מדובר בערבי ש"אין לו עבר בטחוני", עדיין נטיית לבו להיות שותף במאבק הלאומי של בני עמו.

והאמת היא, שכל מי שרק רצה לראות, הכתובת היתה על הקיר.

אין סוף מקרים מדווחים על נהגים ערבים שמתנכלים לנוסעים בעיקר לחרדים. חיפוש קל ברשת ימצא רבים כאלו, וזה ממש לא הכל. פעם הוא "רק " מגדף, פעם הוא מאיים, פעם הוא מכה, ופעם הוא שובר יד. מי יודע כמה מקרים אינם מדווחים? וזה כאשר מדובר בנוסעים, לעיתים מדובר בנוסעות, ואז המצב הרבה יותר קשה, ועדיף לא לפרט.

כל המקרים הללו מבטאים את משאלות הלב של אויבינו. נכון, חלקם מעדיפים להתמקד בפרנסתם, ולוותר על שותפותם במאבקם הלאומי. אך כאשר מזדמנת לנהג הערבי "תחושה שהוא מאויים", מבחינתו הוא קבל אפשרות לנצל את ההזדמנות.

ומעבר לזה, גם אם הם לא היו רואים בנו אויבים, ולהריגת יוסף איזנטל לא היתה מצטרפת תחושה של "ניצול הזדמנות", עדיין העסקת ערבים היא סכנת נפשות. הרי החברה הערבית רוויה ברצח גם בלי קשר למאבק הלאומי. אין סוף נרצחים ישנם במאבקי הכח הפנימיים שלהם, ו"סגירת חשבונות" אישיים. זו חברה שדם זול בעיניה. מה הפלא שדמו של נער יהודי הפקר!

הציבור ונציגיו צריכים לזעוק מול חברות האוטובוסים שלא יעסיקו נהגים ערבים. לא ערבים "ישראלים" ולא ערבים אחרים. גם אם נחשוב שחלק מהם אינם מסוכנים, וכל חפצם לפרנס את משפחתם בשלווה, ודאי מביניהם ישנם כאלו החפצים למצוא הזדמנות לפגוע בנו. ומכלל העסקתם של כולם, יהיה ביניהם הפוגע בגוף ובנפש, או לכל הפחות מי שבעורלת לבד דורס מפגינים, וגורר אותם תחת האוטובוס מאות מטרים. זו אחריות ציבורית של כולנו, על נפשותינו, נפש ילדינו, ונפש אחינו ואחיותינו. אם הציבור יוכל לעמוד בקושי תחבורתי לתקופה מסויימת, הייתי ממליץ לקבל החלטה ציבורית לא ליסוע בחברות המעסיקות ערבים, עד שהנהגים כולם יהיו יהודים.

העסקת אויבינו נדמית כחוסכת מעט דמים, כי ליהודי משלמים משכורת גבוהה יותר. אולי אפילו חיסכון אין כאן, כי המחיר הכלכלי הנדרש לצורך הביטחון, עולה על ההפרש בדמי ההעסקה. אך מנגד, היא גובה מאיתנו דמים אחרים דמי אחינו הזועקים אלינו מן האדמה.

דמים בדמים נגעו. הבחירה בידינו האם להעדיף אם הדמים של הממון, או את הדמים של הנפש.