סוד יום ל"ג בעומר

בס"ד

הגמרא בשבת דף לג עמוד ב' [ וסימנך ל"ג ב בעומר ] מספרת על רבי יהודה ,רבי יוסי ורבי שמעון שישבו יחד בניהם, פתח ר' יהודה ושיבח את מעשיהם של הרומאים בכך שבנו מרחצאות ותיקנו שווקים וגשרים לטובת האזרחים, רבי יוסי שמע ושתק, אך רבי שמעון גינה את מעשיהם ואמר כל מה שעשו עשו לצורך עצמם. 

שמע זאת יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות והחליטו כך: יהודה ששיבח ועילה את מלכותנו יתעלה. ר' יוסי ששתק יגלה לציפורי.  שמעון שגינה ייהרג.

שמע זאת רשב"י וברח הוא ובנו לביהמ"ד ישבו שם ולמדו ובכל יום הגישה להם אשתו מזון, לאחר זמן פחד רשב"י שיאלצו את אשתו לגלות את מקומם לכן ברח עם בנו להרים והתחבאו במערה, נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים ונחל מים ומזה אכלו ושתו ולמדו שם סודות התורה בצער ובדוחק במשך 12 שנים.

יום אחד בא אליהו בפתח המערה ואמר כי הקיסר מת וגזרותיו התבטלו, יצאו מהמערה וראו אנשים העוסקים בחיי העוה"ז זורעים וחורשים והתפלאו הייתכן לוותר על לימוד תורה שהיא חיי נצח ולעסוק בחיי שעה, ומרוב הקדושה שהייתה בהם כל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף.

יצאה בת קול ואמרה להחריב עולמי באתם ? חיזרו למערתכם !

וכך חזרו ולמדו עוד שנה שלימה ולאחר מכן יצאו, ושוב כבתחילה הסתכלו על אנשים השקועים בהבלי העוה"ז ר"א היה שורף ורשב"י מרפא.

[ ונראה להסביר את ההבדל ביניהם כך: כי רשב"י הבין את הלקח שיש להתחשב ולהבין את העובדה שלא כולם מסוגלים לדרגות הרמות שלו ושל בנו ועבד על עצמו במהלך השנה האחרונה לקבל את התפיסה של אנשי העולם, אך ר"א עדיין היה קשה לו להבין כיצד אנשים מסוגלים לוותר על חיי נצח בשביל חיי שעה]

ומתי נחה דעתם? כשראו יהודי רץ בערב שבת עם שני הדסים וששאלו לפשר הדברים ענה להם אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, שמחו ואמרו כמה חביבין המצוות על עם ישראל.

מוסיפה הגמרא לספר שר' פנחס בן יאיר שהיה חתנו של רשב"י, כששמע שהגיעו לעיר יצא לקבלם והכניס את רשב"י לבית המרחץ על מנת לנקותו ולרוחצו אך ליבו כאב עליו בראותו את גופו מלא בבקעים וסדקים מחמת החול שהיו שרויים בו במערה בעת לימודם, ומהזעזוע שאחז בר' פנחס בן יאיר בכה על כך, והיו דמעות זולגות ויורדות על פצעיו של רשב"י ומליחות הדמעות הכאיבו נורא לרשב"י כשנגעו בגבו הפצוע.

אמר לו רבי פנחס אוי לי שראיתיך בכך אך רשב"י ענה אשריך שראיתני בכך שאילולי כך לא מצאת בי כך [פירוש: דע לך כי כל ההשגות והדרגות הגבוהות אליהן הגעתי הוא בזכות הצער והייסורים שעברנו במערה מתוך יגיעה והתמסרות גדולה לתורה הקדושה ובכללם כל הפצעים האלו]

כל זאת דברים יפים ונשגבים אך יש כאן שתי נקודות שצריכות ביאור:

א.      מה העניין שהגמ' מאריכה לתאר את הצער והייסורים שעברו על רשב"י עם תיאור מפורט על סבלו?

ב.      מה העניין והסוד בהדלקת מדורות וריבוי אש ביום ל"ג בעומר?

נכון הוא שעל עניין האש ישנן מספר סיבות ידועות כדלהלן:

1.      לפני שרשב"י נפטר עצר את השמש מלשקוע ונהיה אור גדול לכן מוסיפים אור גדול ביום הזה.

2.      ביום שנפטר גילה סודות עצומים בתורה הקדושה את כל האדרה זוטא, ובאותם רגעים ירדה משמיים אש גדולה שהקיפה את כל הבית ולא הותרו אפי' אמוראים להיכנס אלא יחידים ע"פ קריאה ובאו גם מלאכים משמיים

3.     ידוע כשנפטר רשב"י ליווה עמוד אש את מיטתו

וזכר לכל אלו מדליקים אור גדול בל"ג בעומר.

כל אלו דברי טעם וסיבות יפות , אמנם עדיין לא ביארנו מהו הסוד שבאש ומהו הלקח שניתן ללמוד ממנה?

כידוע ישנם שני סוגים של אש יש אש שלילית כמחלוקת וכו'. ויש אש חיובית כדוגמת אש התורה.

במכתב מאליהו מבאר כשרשב"י ובנו יצאו מהמערה וכו' אמר רשב"י לבנו בני די לעולם אני ואתה, היינו שבכוח אש התורה שלנו להחזיק את העולם כולו.

למדים אנו שתורה צריכה אש, צריכה התלהבות המולידה חום ולהט בלימוד, מי שהגוף שלו חם ידוע שהוא חי, ולהיפך…

אדם שלומד ועוסק בתורה הקדושה צריך שאש התורה תהיה יוקדת בעצמותיו וכך יזכה שהתורה תשתרש בנפשו ונשמתו.

[ניתן ללמוד מגדולי ישראל מהי אש התורה והשקיעות בה, מסופר על מרן הרב עובדיה זצוק"ל שטיפס על סולם לעיין בספר ומרוב שקיעות מעד ונפגע ברגלו ולא הרגיש בזה כלל ]

אך בכדי להגיע לדרגות האלו צריך כח רצון גדול שהוא המוליד את האש בלימוד

[מסופר על רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה עובד עם אביו בשדה אך קננה בנפשו התשוקה והרצון ללמוד ואכן עזב הכל ועלה לירושלים ללמוד אצל ר' יוחנן ולמד מתוך קשיים גדולים ועניות אומללה, אך כח הרצון שפעם בקרבו גדלו ורוממו עד שהגיע לדרגות נשגבות וכפי שהתנא באבות אומר עליו "בור סוד שאינו מאבד טיפה" על אחרים לא נאמר תואר גדול זה אך עליו נאמר זאת משום שבכח הרצון העז שהיה בו הגיע לכך שכל מה שלמד לא היה שוכח בגלל הרצון לזכור ולדעת לחזור ולשנן ]

חייב שיהיה בקרב יהודי את ניצוץ ההתלהבות הזה,

ידוע המשל עם הכפרי שראה שנופחים במפוח ונוצרת אש גדולה, הלך וקנה מפוח וניפח בו וכשראה שלא יוצאת אש שאל את בני העיר מדוע זה כך? ענו לו טיפש שבעולם היה לך להדליק גחל או אפי' ניצוץ קטן ואז המפוח יעשה את שלו.

אנו שומעים אין ספור פעמים את עניין אש התורה והדרך להגיע אליה, אך לעיתים אנו כמו אותו הכפרי שרק מתלהבים ונופחים חזק אך שוכחים להדליק את הניצוץ הקטן… הרצון !

כשהרצון יהיה עקבי ותמידי הוא אשר ימלא את ישותנו באש התורה.

לאור הדברים הנ"ל מבואר נפלא את ששאלנו בתחילה מדוע יש צורך לגמ' לספר את כל הצער של רשב"י?

עוד ביאור נוסף ובסופו יעלה הכל בקנה אחד כפתור ופרח !

נקדים לכך את דברי הרמב"ן בספר בראשית שמבאר מה העניין והסוד בכל מה שעברו האבות הקדושים המקרים ההתרחשויות והניסיונות?

 ומבאר כי יש מושג של "העולם הגדול והעולם הקטן" – בעולם שאנו חיים הוא נקרא העולם הגדול,

והעולם הקטן הוא שחיו בו אבותינו הקדושים –  היינו עולם המגלם בתוכו את כל הדברים הגדולים בקטן כעין תוכנית לכל העולם ולבני האדם בכל הדורות שיבואו אחריהם, ולכן כל מעשה וניסיון שעברו האבות הוא היה בשבילינו כמפת דרך, ונותן לנו כוחות לעמוד באותם הניסיונות.

ובדרך זו מתיישב הכל באופן נפלא – כי גם כל מה שעבר רשב"י, הצער הייסורים והסבל, וכמו"כ הסמל של הדלקת האש הגדולה הכל כדי ללמדנו דרך לחיים עד כמה יש להשקיע בתורה הקדושה ולהתמסר אליה.

רשב"י מלמד אותנו שבכדי לזכות לסודות התורה פעמים שזה צריך לבוא על חשבון צער הגוף כלשון המשנה באבות "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו"

וכמו שהגמ' מתארת את גדולת רשב"י, שרבי פנחס ב"י היה מקשה קושיא ורשב"י מתרץ 24 תירוצים היינו השגה עצומה שלא הייתה לו קודם היותו במערה ובזה יישב רשב"י את דעתו באומרו אשריך שראיתני בכך.

רשב"י מלמד אותנו שבכדי לזכות לתורה צריך חמימות והתלהבות בלימוד שתוליד אש תורה שתבער בעצמותינו !

יהי רצון שנזכה ללכת לאורו של רשב"י ועל ידי זה נזכה להכין עצמנו לחג מתן תורה !