חיי שרה על אף המוות העיסוק המרכזי הוא בחיים

המשכיות החיים מתוך הכאב

המוות הוא חוויה של אבדן וגעגוע עמוק, אך דווקא מתוכו נולדת ההמשכיות. אברהם לא בכה על גורלה של שרה, אותה ידע בעולם שכולו טוב, אלא על החלל שנפער בעולם בלעדיה. כפי שמסביר אור החיים, הוא התאבל על החיסרון שלנו, על האור שאבד לנו.

עדות לחשיבות שמירת ערכיו של אברהם טמונה גם בעקשונותו לשלם בכסף מלא על חלקת אדמה יקרה למה שיקר לליבו.

למרות המוות, חייהם של אברהם ושרה לא באמת הסתיימו. הם נוכחים בנו ובמורשתם: בתפילותינו, בברכות שאנו מעניקים לבנותינו, ובשמותיהם שמלווים אותנו לאורך הדורות. חייהם ממשיכים לחיות דרך מעשיהם, דרך ההשראה שהם משאירים ודרך הערכים שהם מנחילים.

לקום  ולהמשיך

עמנו, שלמרבה הצער חווה שוב ושוב אבדן ושכול, לומד מאברהם אבינו את הכוח לקום, לדבר ולהמשיך. כמו אברהם, אנו מספידים את יקירינו, מפיצים את אורם, נושאים את מורשתם ומתהלכים בדרכם. החיים אינם נעצרים עם המוות, כי אף שהגוף נלקח, האור שהשאירו כאן נשאר לתמיד.

מורשת שרה אמנו

מפרשה זו אנו למדים שהחיים האמיתיים נמדדים במה שנשאר אחריהם. שרה אמנו אמנם הלכה לעולמה, אך חייה ממשיכים דרך דורות של צאצאים, דרך שושלת של אמונה, תקווה ועשייה.

וכך, בכל רגעי הכאב, אנו לומדים לקום ולדבר. לזכור ולהזכיר. להמשיך לחיות, להמשיך להשפיע, ולהמשיך להאמין בכוחה של המורשת לחבר בין דורות וליצור חיים חדשים מתוך הכאב. זהו המסר העמוק של פרשת חיי שרה החיים ממשיכים, והם מלאים במשמעות גם אחרי המוות.