התוועדות מרוממת על ל"ג בעומר עם המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן

מערכת ארגון 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש רשימה אישית נדירה שכתב בימי בחרותו הגה"ח הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה – ששימש כמשפיע ראשי של ישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' בצפת, ובה הוא מתאר ומסכם בלשונו הייחודית את דבריו של המשפיע הנודע הגה"ח הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, מתוך התוועדות ביום שבת קודש י"ז אייר וממוצאי ל"ג בעומר בשנת תשכ"ז • התוועדויות אלו התקיימו ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת 'ששת הימים' כאשר היה מתח עצום בארץ ישראל והמשפיע ר' שלמה חיים עוסק בעניני דיומא בהסתכלות פנימית, כאשר בין הדברים מעורר המשפיע הנודע על חשיבות ההעמקה בחסידות ושולל את ההתעסקות ב'פוליטיקה' וחדשות • מוגש כהכנה לרגל יום ה'יארצייט' של ר' שלמה חיים בי"ט אייר • לכתבה המלאה

•••

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש רשימה אישית שכתב בימי בחרותו הגה"ח הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה – ששימש כמשפיע ראשי של ישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' בצפת, ובה הוא מתאר ומסכם בלשונו הייחודית את דבריו של המשפיע הנודע הגה"ח הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, מתוך התוועדות ביום שבת קודש י"ז אייר וממוצאי ל"ג בעומר בשנת תשכ"ז. 

התוועדויות אלו התקיימו ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת' ששת הימים' כאשר היה מתח עצום בארץ ישראל והמשפיע ר' שלמה חיים עוסק בעניני דיומא בהסתכלות פנימית, כאשר בין הדברים מעורר המשפיע הנודע על חשיבות ההעמקה בחסידות ושולל את ההתעסקות ב'פוליטיקה' וחדשות.

לרשימה המלאה:

בס"ד יום שישי כ"ג אייר, ל"ח לעומר [תשכ"ז].

החילוק בין ל"ג בעומר לשבועות 

מבואר בהמשך תרס"ו סוף דיבור המתחיל 'וספרתם לכם' דענין ל"ג בעומר הוא חג השבועות של פנימיות התורה, שידוע שיש ל"ב נתיבות חכמה וספירת העומר ענינה להמשיך גילוי אור אור אין סוף, אחרי שעברו ל"ב ימים הייתי חושב שהגילוי אור של 'חכמה' הסתיים. אבל באמת אינו כן, דל"ג בעומר הוא התחברות 'חכמה עילאה' ב'חכמה תתאה', ואם כן גם אז מאיר חכמה וממילא נמשך אחר כך כל ימי הספירה, וההתחברות היא בכוח עליון שענינו הוא 'חכמה סתימאה' שזהו שורש פנימיות התורה, ולהיות דמאירה אז 'חכמה סתימאה' לכן הוא חג השבועות של פנימיות התורה. 

ולכן ההילולא של רשב"י היא בל"ג בעומר, שידוע שתלמידי רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי בתוכם היו מקור התורה שעל ידם הוחזרה התורה לישראל וכולם היו מקור התורה הנגלית, והרשב"י להיות נשמתו באצילות, בחינת 'בן שרואה את כל גנזי אביו', לכן היה מקור פנימיות התורה, ולכן הסתלק בל"ג בעומר להיות שאז מאיר חכמה סתימאה, וההסתלקות היא תכלית העליה שאז מאיר אור עצמי ביותר, וכמו ששבועות הוא יום חתונתו מתן תורה של גליא שבתורה כך ל"ג [בעומר] שאז מאיר 'חכמה סתימאה' שורש פנימיות התורה וההסתלקות דרשב"י שזוהי תכלית העליה שהרשב"י גילה את פנימיות התורה, ולכן ל"ג בעומר הוא חג השבועות של פנימיות התורה.

גליא שבתורה ופנימיות התורה – מה בא קודם? 

לכאורה מדוע חג השבועות של פנימיות התורה קודם לחג השבועות של גליא דתורה, הרי הסדר הוא שקודם היה גליא שבתורה ואחר כך התגלה פנימיות התורה, ומדוע חג השבועות של פנימיות התורה קודם? אלא שהכל בא כאן למטה כפי שזה למעלה, וכידוע מאחיו של הרבי הרש"ב נשמתו עדן שסיפר פעם בהתפעלות שהרופאים גילו גיד במוח שמסייע להעמקה וזכרון, וכשמעמיקים – הגיד מתכווץ, וכשנזכרים – הגיד מתרומם.

והרבי ניגש והוציא ספר קטן מכבוד קדושת אדמו"ר האמצעי שכך כתוב שם. וכשהשתומם אחיו של הרבי באומרו האם אדמו"ר האמצעי היה פרופסור גדול, השיב הוא לא היה רופא ולא פרופסור, אלא שכך ראה באדם העליון והבין שכך זה השתלשל למטה.

וגם סיפר שאדמו"ר האמצעי היה נותן לכבוד קדושת הרבי ה'צמח צדק' את כל השאלות שנתקבלו, ואדמו"ר האמצעי היה עונה בקיצור נמרץ את הפסק והרבי ה'צמח צדק' היה כותב אחר כך את התשובה באריכות הפלפול, ופעם נתקבלה שאלה מסובכת ביותר ואדמו"ר האמצעי אמר שיש לנטות לכאן ולכאן. 

ואחר כך כשהרבי ה'צמח צדק' ענה בפלפול ארוך ביותר, שאלו אדמו"ר האמצעי מהיכן לקחת את זה, וענה שזה מספר 'משנת חסידים', ושאלו הרי זה ספר קבלה, והשיב הרבי ה'צמח צדק' שכך זה השתלשל מקבלה למטה ולכן יכול להוציא הפסק מספר זה ולפלפל עליו באריכות, אותו הדבר בעניננו, שאמנם גליא שבתורה התגלתה קודם, אבל בשורש, פנימיות התורה קדמה, ולכן חג מתן תורה של פנימיות התורה קודם.

חסידים – בעלי תשובה

והנה להיות פנימיות התורה מחכמה סתימאה למעלה משרש החכמה הגלויה לכן על ידי לימוד החסידות מתכפרים העוונות. שכל העוונות פוגמים או בחכמה או מלכות וכו' כל עוון פוגם בספירה מסויימת, מה שאין כן 'חכמה סתימאה' – כתר, זה למעלה מהספירות דאצילות ולכן שם לא שייך לפגום ולהחסיר, ולכן כשלומדים דא"ח שהוא מ'חכמה סתימאה' וממשיכים משם – מתכפרים העוונות, כי בכתר לא שייך פגמים ועוונות.

וזה ענין החסידות – תשובה, כי בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות אם חטאו חס ושלום הרגישו את הריחוק מאלוקות וחזרו מיד בתשובה שלמה, וישנם דברים כאלו שלא מועיל עליהם תשובה כי אם 'תשובה עילאה' צעקת הקול, צעקת הלב וכו', והם מצד מעלת נשמתם הגיעו לזה, מה שאין כן אנחנו שבעקבתא דמשיחא וכמו עקב שאינו מרגיש, ולכן הוא נקרא אבר מת שבאדם (כדברי אדמו"ר הזקן), ואנחנו שבעקבתא דמשיחא איך אפשר להרגיש את הריחוק מאלוקות ולחזור בתשובה?

והנה ללא הלימוד בפנימיות התורה זה באמת רע ומר, כי בעקבתא דמשיחא יש הרבה העלמות והסתרים, וללא לימוד החסידות ועבודה לא יתכן שלא יפלו ב'חטאות נעורים' רחמנא ליצלן, כל אחד יודע בעצמו מכאוביו ורוצה מאוד מאוד להתפטר מזה, וידוע גודל הפגם בעולמות העליונים וגודל החיות שמוסיפים לקליפות על ידי זה, ורוצים מאוד להפטר מזה אבל אי אפשר, לומדים זוהר, אומרים תהילים, צמים, נותנים צדקה הולכים למקוה וכו', אבל זה לא מועיל ונשארים בקטנות. 

אבל על ידי עסק החסידות יוצאים לגמרי מ'חטאות נעורים', וממש משתוממים איך ייתכן שהיו פעם שייכים לזה. וכמו על דרך משל ילד קטן המשחק בצעצועים וכשגדל יוצא לגמרי מזה והיה כלא היה ממש, כך גם בענין הזה על ידי החסידות יוצאים לגמרי.

וישנם עוונות שלא מועיל עליהם אלא רק 'תשובה עילאה', ואיך אפשר אפילו להגיע לזה בדורות כאלו, על דרך שכתוב שר' אלעזר בן דורדיא געה בבכיה עד שיצאה נפשו, ואיך אפשר להגיע לזה כל כך להרגיש גודל הריחוק מאלקות, ועל ידי החסידות שהיא מ'חכמה סתימאה' לא שייכים יותר לדברים שהיו שייכים אליהם קודם, וגם זה מכפר על העוונות הקודמים, וגם באגרת הקודש סימו כ"ג כתוב ללמוד 'עין יעקב' שסודות התורה גנוזים שם, שמכפר עוונותיו של אדם, וכל שכן חסידות שסודות התורה לא רק גנוזים אלא נמצאים בגלוי, בוודאי ובוודאי שמכפר על העוונות. 

וכפירוש ר' שלמה חיים שיחי' ששמע מהרבי רש"ב וכן מובא ב'תורת שלום', שאפשר להגיע על ידי חסידות לדברים שאפילו על ידי תשובה אי אפשר להגיע, ולכן מצד התשובה התגלתה פנימיות התורה דווקא בדורות האחרונים. שלכאורה הוא פלא הרי הדורות הראשונים היו בעלי נשמות גבוהות ולא זכו לגילוי פנימיות התורה ודווקא אנחנו שכל כך ירודים זכינו, במה אנחנו טובים מהם? אלא שהיא הנותנת שדווקא אנחנו שכל כך בשפל המדרגה, ולא יכולים לחזור בתשובה כמו שצריך וכנזכר לעיל, לכן דווקא כעת התגלה פנימיות התורה מצד ענין התשובה.

מבט נעלה

ולהיות שהחסידות נמשכה מ'חכמה סתימאה' וענינה תשובה, לכן על ידה מקבלים דעת רחבה ויוצאים מהדברים הקטנוניים, ובכלל מקבלים דעת רחבה כי מבטו של החסיד על העולם הוא באופן אחר לגמרי מאשר אצל לא-חסיד. החסיד שמתפלל באריכות ומונח בענין של אחדות השם יודע שכל הגשם הוא אין ואפס והעיקר הוא הרוחני, הציור שהוא מצייר את הגן עדן זה אחרת לגמרי מה'מתנגד', אשר חושב את התענוג היותר גדול שיאכל את שור הבר, הלויתן, יין המשומר מששת ימי בראשית. 

וגם שילמוד תורה המלובשת בגשמיות המחליף פרה בחמור, וכו' ויכתוב הרבה חידושי תורה, תענוג יותר נפלא מזה הוא אינו יכול לתאר לעצמו, וכמו כשכותב אחד האחרונים שהוא מאחל לעצמו בגן עדן שבחדרו יהיה תנור חם, וספל קפה וגליון ועט לכתוב חדושים עם גמרא מש"ס משובח, ומה שהמתנגד כותב יותר חידושים הוא נהיה יש ומציאות יותר ויותר גדול. ואומרים שבעיר מינסק לפני שהחסידים באו אליה היה קשה ללכת בה כי היא עיר של למדנים וכל אחד הוא הולך מאוד מנופח מה'ש"ס ופוסקים' שלו, וכשבאו החסידים למינסק ואמרו למתנגד ההוא ש' וכו' הוא התכווץ ולכן נהיה קל לעבור למינסק.

ועל ידי החסידות מקבלים דעת רחבה לא מחזיקים טובה על כל מה שמשיגים, וכידוע הסיפור מענין 'כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר', כפי שפירש את זה אדמו"ר הזקן דקאי על נשמות מלאכים שההעלאה וההמשכה שלהם זה על ידי ניגון ושיר וכו', וחסיד אחד הפיץ את התורה הזאת בשקלוב שהייתה עיר של מנגדים וכו', ואחר כך נעשה מזה רעש גדול, כי על פי 'נגלה' זה הולך על בהמות שנושאות פעמון שמותר להם לצאת בשבת בפעמון, וכיצד הוא מפרש זאת על נשמות ומלאכים. 

ואחר כך כשבא אדמו"ר הזקן לשקלוב וגדולי המנגדים בחנו אותו ושאלו שאלות, לא השיב עליהם אלא המתין עד שנתנו לו לדרוש בבית הכנסת ואז אמר את התורה שלו על בעלי השיר והוסיף שלכן אנגן כעת ניגון, ואדמו"ר שר את הארבע בבות שם, ובאותה העת התיישבו קושיותיהם של כל גדולי מינסק, והיה שם גאון מופלא ר' יוסף כלבו שהיו לו 4 קושיות ששנים רבות לא עלה בידו לתרצם, וכששמע את הרבי שר, כל קושיותיו התיישבו בטוב, ובאותה שעה מספר ר' יוסף כלבו 'הרגשתי עצמי כל כך שפל ושאין בי כלום כתינוק בן יומו', לפי שזה מצד הקדושה (לא כמו שבדרך כלל 'מתנגד' שמיישב אפילו קושיא נהיה יש וכו') וזה פועל החסידות, ומאז התקשר ר' יוסף כלבו לכבוד קדושת אדמו"ר הזקן.

הסתכלות חסידית

ועל ידי החסידות מקבלים ביטול והכנעה – דעת רחבה. וכידוע אצל חסידים ש'בשופטני לא עסקינן' שב'קריאת שמע שעל המיטה' אומרים 'יהי רצון אם נתחייבתי וכו' בביטול קריאת שמע', ומסבירים מהו 'ביטול קריאת שמע' כי הרי 'בשופטני לא עסקינן', אלא בביטול ענין ה'קריאת שמע' שזהו 'ואהבת את ה' אלוקיך', ו'ביטול קריאת שמע' זה ביטול המצווה של 'ואהבת'. 

וכידוע המעשה מר' לוי יצחק מברדיטשוב שפעם מישהו ראה אותו קורא 'קריאת שמע' של שחרית אחרי הזמן ושאל אותו מדוע הרבי מבטל 'קריאת שמע'? וענה לו ר' לוי יצחק: זמן 'קריאת שמע'?! אני 'קריאת שמע' מקיים (מצוות 'ואהבת') וזמן 'קריאת שמע' לא מקיים, ואתה זמן 'קריאת שמע' מקיים ו'קריאת שמע' לא מקיים.. 

[הערה: בפשטות קרא ר' לוי יצחק מברדיטשוב מברדיטשוב 'קריאת שמע' בזמנה טרם תפילתו ויכל ליישב את עצמו בפני ה'מתנגד', אך ראה לנכון להעביר את המסר על החשיבות בהתבוננות בתוכנה של 'קריאת שמע' ותפילה] וכך אצלנו בנוגע ל'זמן תפילה', שמתפללים אחרי השעה 12 – אבל 'מתפללים' באריכות בכוונה, מה שאין כן ה'מתנגדים' שומרים על 'זמן תפילה' אבל לא על 'תפילה' כדבעי.

וככה זה חסיד כל דבר נתפס אצלו בצורה יותר נעלית ועדינה, ומה שאצל 'מתנגד' זה מעצבן אצל חסיד יהיה זה גן עדן, כי חסיד יודע שגן עדן זה נהנים מזיו השכינה, תענוג אלוקי שבאין ערוך גבוה מתענוג הגשמי, ו'מתנגד' מצייר לעצמו את הגן עדן שיהיה לו שם כל התענוגים הגשמיים, ואין לו כל מושג בתענוג אלוקי, ועל ידי החסידות (והתבוננות בחסידות, כמובן) כל המבט משתנה. 

מצד אחד החסיד נעלה בהרבה מה'מתנגד' ולא שייך לקטנוניות ויודע שהעיקר הוא האלוקות וכו' ורוצה רק אלוקות, ומצד שני הוא לא מחזיק טובה לעצמו כלל וכלל ובטל לגמרי. וכל זה בא על ידי עסק החסידות שמקבלים דעת רחבה, לפי שהחסידות נמשכה מ'חכמה סתימאה' ולכן יוצאים מהדברים הלא יפים ולא שייכים אליהם, והחסידות מכפרת על הקודמים, ולכן צריך לשמוח בל"ג בעומר שהוא התגלות 'חכמה סתימאה' כו'.

לא להתעסק בפוליטיקה

כעת זה זמן של מלחמה ויש סכנה גדולה שתהיה. אם נלמד חסידות כל רגע פנוי ונמלא את המוח בתוכן של חסידות – בעזרת השם נינצל, הרבי הבטיח שבוודאי ובוודאי 'לא ינום ולא ישן שומר ישראל', אבל צריך להיות כלי לזה, והכלי הוא התמדה ושקידה, ואם לא תהיה התמדה ושקידה מי יודע מה שיהיה. מי שילמד חסידות הוא בוודאי ינצל ולא יאונה לו שום רע, ואין שום הצדקה לבטל את הזמן. צריך להתעניין מי נלקח וכו' אבל לא להתפלפל בסדרות בפוליטיקה, מה יהיה מה יעשה המלך ההוא והראש ממשלה ההוא, זה לא יוסיף כלום. 

כתוב 'לב מלכים ושרים ביד השם' להם יש ראשים יותר טובים וגם כן זה יד ה', והדיבור לא מוסיף כלום, ה' הוא המנהיג ואם הוא ירצה – אז נינצל, וזוהי עוולה מאוד גדולה שבלילה מדברים בפוליטיקה עד שעה מאוחרת ואחר כך לא באים לסדר כי עייפים, ובסדר שבאים מתבטלים וכו' זה חרפה ובושה, צריך כעת לעורר יותר רחמים, ללמוד יותר ולא כמו ילדים קטנים ששמחים כשרבם חולה שהם פטורים מלימודים, וכך הר"מ שיחי' נלקח לצבא והמשגיח טרוד וכו' ואם כן לא באים לסדר.. 

הרי כעת זה ממש הסוף, עקבתא דמשיחא, ומתי יהיה אפשר לעשות תשובה אם לא עכשיו בעקבתא דמשיחא, זה ארוך מאוד כמו על דרך משל עקבו של עוג מלך הבשן, אבל כעת זה ממש הסוף וכלו כל הקיצין והמשיח בודאי יבוא בקרוב, מוכרחים לעשות תשובה להתחיל ללמוד חסידות ולמלאות בזה את המוח בכל רגע פנוי, ואז בוודאי ובוודאי 'לא ינום ולא ישן שומר ישראל', והקללה תהפך לברכה על ידי החסידות וננצל.

חסיד אחד.. תלמיד אחד..

כתוב בגמרא (סנהדרין דף קיא) שנאמר על הזמן דעקבתא דמשיחא, שישאר אחד מעיר ושנים ממשפחה, מסביר רש"י שאחד מעיר זה שכל העיר תשאר ותתקיים בזכות חסיד שבעיר, ענינו של חסיד הוא שמתפלל כפי המוטל עליו ועושה הכל כפי הנדרש ממנו. ישנו ב'קונטרס התפילה' פרק מיוחד (י"ד) למתחילים, שיסירו הטרדות וכו' וישבו (או יעמדו) במקום אחד ויגידו במתינות את התפילה עם פירוש המילות ותובעים מכל אחד דווקא לפי כוחו ולא יותר, וכמו שכתוב במדרש 'כשאני מבקש איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן', לפי כוחו של כל אחד ואחד, ואחר כך עולים יותר ויותר אבל בסדר והדרגה וזהו חסיד. 

הרי כל היום לא יספיק בכדי לכוון את כל הכוונות שבתפילה, אלא שהרבי בכוונותיו מוציא את כל המקושרים שלו, כמו על דרך משל בתקיעת שופר ,הרבי תוקע וכולם שומעים ויוצאים ידי חובה בכוונות הרבי, אבל דווקא כששומעים, ומי שיאטום אזניו ולא ישמע – לא יצא ידי חובה תקיעת שופר. וכך בתפילה כשמתפללים לפי הערך איך שהוא צריך, הרבי מכוון בשבילו את כל כוונות התפילה. 

רק שמצדנו צריך לעשות משהו וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח כחודו של אולם'. מ'מתנגד' לא תובעים כי הוא אינו יודע וכ'תינוק שנשבה' והוא לא אשם. לנו יש זכות שאנחנו חסידים ולומדים ב'תומכי תמימים', שבוודאי איך שאנחנו מחזיקים הרי חב"ד זה השפיץ של החסידות, והבחורי ישיבה ה'שפיץ' של חב"ד, ואם כן הכל עומד עלינו. וזה שלומדים כאן לא תלוי בבחירה כי אם בזכות, וכידוע בענין אשרינו מה טוב חלקנו וכו' (יתבאר אם ירצה השם במקום אחר). ומוכרחים לעשות, ואז הרי כל אחד גר במקום אחר והכל זה תלוי בו, הוא החסיד בעיר ובזכותו השם יתברך מציל כל העיר, וזה הכל על כתפו ולכן הוא מוכרח לעשות, ובזכות חסיד שבעיר אני מציל כל העיר וכנזכר לעיל.

וזה תלוי דווקא בו ושלא יחשוב מי אני ומה אני וכו', כי ידוע מאנשים פשוטים שהגינו על ערים שלמים, וכפי שהיה פעם מעשה שהייתה גזרה קשה והבעל שם טוב רצה להמתיק את הדין ועשה עליית נשמה בכדי למצוא איזה זכות להמתקת הדין וראה היכל נפלא עד מאוד בגן עדן, וכששאל ממי זה, נודע לו שזה בזכות כפרי פשוט שאומר תהילים כל היום ולא יודע מה שאומר, וביקש מהכפרי שימסור את כל זכויותיו לטובת הכלל.

הכפרי הסכים ומסר את התהילים שלו והגזירה בוטלה, וסמוך לפטירתו בקש הכפרי מהרב – באומרו שלי לא יאמינו – שיזהיר את כל תושבי המקום שיימלטו על נפשם כי הסכנה קרובה, וכל הזמן שהוא היה בחיים התפילה שלו הגינה, והרב הזהיר ואלו ששמעו שמעו, ואלה שלא שמעו הייתה אחר כך מלחמה ונהרגו רחמנא ליצלן, וכך הכל תלוי בנו ואם נתנהג כפי הצריך אז בזכות חסיד וכו'.

השגחה פרטית שהובילה לתומכי תמימים

ישנם כאן בחורים חדשים שלמדו קודם בישיבות אחרות ויכולים להצטער, כי מקודם לא היה נדרש מהם וכעת כן, ויכולים לחשוב שהיו מטיבים לעשות אם לא היו נכנסים. אבל זה טעות, מה שנכנסו זה השגה פרטית וזה לא תלוי בבחירה, לכל אחד היו מלחמות בבית וכו', והוא עצמו מתפלא איך נכנס ומה לא היה לו טוב שם, ואף על פי כן נכנס. ור' שלמה חיים סיפר על עצמו שהוריו לא היו בכלל חסידי חב"ד, והיו גרים באיזה מקום רחוק ברוסיה [בעיירה קוידנוב הסמוכה למינסק] ואף פעם לא שמעו מליובאוויטש. 

והפעם הראשונה ששמע, זה כשהיה עדיין ילד ופעם בא איזה מגיד לאותו המקום ודיבר על זה שבזמן האחרון אי אפשר להיות בטוח שהבנים יישארו יראי שמיים, כי אז הייתה המגפה של המשכילים והיו הרבה בחורי ישיבה שהתקלקלו והפסיקו לשמור תורה ומצוות, ואם רוצים להיות בטוח – המשיך המגיד – שהבן ישאר ירא שמיים ישנם שני ישיבות, הישיבה בראדין של ה'חפץ חיים' וישיבת ליובאוויטש, ואז היה הפעם הראשונה ששמע מליובאוויטש. 

ואחר כך היה פעם שבא לשם אחד מהבחורים שלמד בליובאוויטש והיה בחור מוצלח ועשה רושם נפלא, היה למדן בנגלה ודרש לפניהם בדא"ח כו', ועשה רושם מאוד טוב, והיה שם בחור אחד שידע שאצל האמא של ר' שלמה חיים יש מקום לשלוח את הבן לאחד משני הישיבות הנזכרים לעיל, וכיון שהבחור ההוא עשה רושם טוב, ואמר לאמא של ר' שלמה חיים לשלוח את הבן לשם והוא מוכן לשלם ההוצאות ובסוף כך היה, ור' שלמה חיים נסע לליובאוויטש.

בדרך כשראו שאין מקום, הם התאכסנו אצל חסיד חב"ד אחד שהיו לו הרבה ספרי חסידות וידע הרבה חסידות, והתחזק אצל ר' שלמה חיים ההנחה ללמוד ב'תומכי תמימים'. והוא סיפר להם שחותנו היה חסיד טולנא של ר' דוד, ופעם חותנו הביא אותו לר' דוד ואצלו היה סדר שכשקיבל אנשים ליחידות, היה לו גיד במצח בגודל של אצבע שהיה כל הזמן בולט ויוצא ונכנס וכו', ובאותו זמן כשנכנסו אליו אז ר' דוד ספר את הכסף ובאותה השעה גם כן הגיד ההוא כל הזמן נכנס ויצא ונכנס, וליהודי ההוא ר' דוד דיבר איתו כו'. 

ולחתנו החסיד הנזכר לעיל אמר ר' דוד אתה לא שייך אלי אתה שייך לליובאוויטש, וכששמע את זה החליט שאם כן צריך להתעניין מה זה ליובאוויטש וחסידות, וסוף סוף נהה אחר כך לחסיד. וזה היה הדרך של ר' שלמה חיים לליובאוויטש, ובסוף שר' שלמה חיים נכנס לישיבה יצא ממנו מה שיצא וכו'. ונמצא שזה שלומדים ב'תומכי תמימים' הוא בהשגחה פרטית ועל כרחך ולו מצד הבחירה העצמית, וכיוון שנמצאים ב'תומכי תמימים' הרי צריכים למסור על עצמם כמו שהחסידות תובעת.