המשפיע הרב משה ארנשטיין: תכלית החסידות – זה להתפלל באריכות!

ארגון 'לחלוחית גאולתית' מגיש התוועדות חסידית גדושה עם הגאון החסיד הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה – משפיע ראשי של ישיבת חב"ד הגדולה בעולם שבעיר הקודש צפת ומזקני המשפיעים של חב"ד בעולם, אודות תכלית לימוד החסידות וחשיבות עבודת התפילה, לרגל יום פטירתו בי"א אדר תשע"ט • את מה מעדיף היצר הרע? איך מתרוממים מהנחות העולם? ואיך אפשר לחיות כעת כמו בעידן הגאולה? • לכתבה המלאה

•••

יישנו פתגם מעניין שהחסיד ר' אייזיק מהומיל היה חוזר בשם הרבי ה'צמח צדק': היצר הרע אומר עדיף בשבילי שתלמדו 7 דפי גמרא ובלבד שלא תלמדו דף אחד מספר 'ליקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן. וממשיך, עדיף שתלמדו 7 דפים ליקוטי תורה ובלבד שלא תלמדו דף אחד בספר התניא – כי הוא המשפיע על העבודה שבלב בפועל. אחר כך היה ממשיך עוד ואומר: עדיף שתלמדו 7 דפים בתניא ובלבד שלא תעסקו אף שעה אחת בעבודה שבלב באריכות ההתבוננות, בגדלות ה' בתפילה – שזה התכלית של לימוד התניא.

זאת אומרת, שהיצר משקיע את מיטב כוחותיו שלא ישקיעו ב'עבודה פנימית'. ככל שהדבר שדורשים אותו הוא יותר פנימי, יש עליו יותר קשיים. הוא מסכים על כל דבר קדוש. ללמוד נגלה. ללמוד חסידות בשופי. אפילו להתעמק בחסידות. אבל 'להתפלל' כמו חסיד, לזה הוא לא מוכן.

מכיוון שהיצר שלנו יודע, שאם באמת נשקיע ב'עבודת התפילה' ונתמסר לתפילה ברצינות, לא יהיה לו בכלל עם מי לדבר.. אחרי שמתפללים באריכות, יש תענוג בלימוד התורה ובקיום המצוות. וככל שמתעסקים בתפילה בקביעות ובאריכות יותר, אט אט תאוות ותענוגי העולם נהיים מאוסים. פתאום לא מובן לנו כיצד בכלל נמשכנו בעבר לכאלו דברים בזויים.. זה נהיה מופרך.

תפילה מגיעה ל'עצמות ומהות'

אדמו"ר הזקן כותב ב'תורה אור', שקודם התפילה צריך לשכוח לגמרי מ'חיזו דהאי עלמא', מכל המראה של עולם הזה. והוא לומד זאת ב'קל וחומר': כאשר הנשמה עוזבת את הגוף ועולה למעלה, היא מוכרחת לשכוח מחזיון ומראה עולם הזה. אחרת היא תתבלבל מהתענוג מ'זיו השכינה' שבגן עדן. ואם כך קורה ביציאת הנשמה, ברור שכך צריכה להיות ההכנה לתפילה, מכיוון שכאשר מתעסקים ב'עבודת התפילה' מתקשרים ל'עצמות ומהות' ממש! זה הרבה יותר מ'זיו השכינה'..

בכלל נפסק ב'שולחן ערוך', שצריך לפני התפילה להסיר את כל הטרדות וענייני העולם, בכדי שיוכל לכוון בתפילה ולהתבונן בגדולת ה'. לחסידים ותמימים ה'הנחה' צריכה להיות פשוטה, שלתפילה ניגשים אחרת. עם הכנה. עם מחשבה לפני מי עומדים. את כל ההתלהבות, צריכים לכוון לעבודת ה'. את כל התוקף והלהט להשקיע בתפילה. להיכנס לתפילה. 'לחיות' כל מילה.

המשפיע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן אמר 'ווארט' יפה. יש כאלה ששואלים מה התועלת שבחורים מתפללים ב'עבודה' ומשקיעים את כל כוחם בתפילה? הרי בהמשך החיים יקשה עליהם להאריך כל כך בתפילה, ולא יסתדר להם להאריך בתפילה בכל יום? וענה המשפיע: יש מאמר רז"ל 'האי עלמא כביה הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתי'.

בדיוק כשם שלא עושים חשבון האם לאכול בסעודת חתונה, כאשר ישנם מאכלים בשפע, מאחר שאולי למחרת יחסר בארוחת הבוקר.. אלא פשוט אוכלים. בלי חשבון. כך בנוגע ל'עבודת התפילה'. צריכים להשקיע ולהתמסר לזה בכל הכוחות, ובעזרת השם גם תהיה האפשרות להתענג על ה' ולהאריך בתפילה גם בהמשך.

להתרומם מ'הנחות העולם'? בתפילה

יש ביטוי של הרבי הרש"ב ששתיית 'משקה' בהתוועדות זה דבר טוב להוציא מההעלם לגילוי. אבל זה רק למי שלומד חסידות ומתעסק בעבודת התפילה. אז תצא הפנימיות. אבל מי שלא, אסור לו לשתות, על דרך 'עם הארץ אסור לאכול' וכו'. התפילה היא היסוד להכל. היא מחדירה כל דבר בצורה פנימית. בכדי להיות מקושר לרבי מלך המשיח וירא שמיים באמת, חייבים להתפלל. הגיע הזמן להשתנות. לעבוד על עצמנו ברצינות. חסיד הוא אחד כזה שעובד על עצמו, שמתקן את המידות. בשביל זה צריך להתפלל.

נו. ואיך מתפללים? ב'שולחן ערוך' כתוב ש'יתגבר כארי'. חסידים היו מתוועדים, שבכדי לקום כמו אריה, צריך לישון כמו אריה. אך אם הולכים לישון כמו כלב, איך ניתן לקום כמו אריה?.. דבר ראשון, צריך לעשות חשבון נפש בכל יום בקריאת שמע שעל המיטה. לפחות סיכום קצר של היום האחרון ולהחליט שקמים למחרת בזמן ומשקיעים יותר במה שצריך. צריך לקבל עול.

ואז כשמגיעים לתפילה, הכל אחרת. הישות לא בולטת כל כך. קל יותר לחשוב על הקדוש ברוך הוא. לחשוב על אלוקות. אז התפילה מרוממת את החסיד מההרגלים שלו, מ'הנחות העולם' שלו, לעולם זך וטהור. כשנמצאים במקום קדוש, במילא קל יותר להתבטל. כשמתבוננים בחסידות וחשים שהקדוש ברוך הוא מהווה את כל העולמות מחדש בכל רגע, ההרגשה העצמית משתנה לחלוטין. לכן כה חשוב ונחוץ להתפלל באריכות. בעצם זה היסוד לביטול וקבלת עול.

להיות חסיד כמו אברהם אבינו..

אחרי שמקבלים קצת עול, אפשר להתקדם.. צריך ללמוד 'מאמר' חסידות שוב ושוב. להבין אותו היטב ולהחדיר אותו עמוק בראש. אפשר גם פרק 'תניא', כמו הפרקים הראשונים של 'שער היחוד והאמונה'. דרך אגב, יש פתגם מעניין שאמר אדמו"ר הזקן אודות התבוננות בפרק תניא, ש'מהתבוננות בפרק 'תניא' אחד – אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו'.. וכן אמר אדמו"ר הריי"צ, ש'מי שיתבונן בפרק ה' בתניא אליבא דנפשי'ה, הנה בהכרח שיבוא לאהבה ויראה'.

אחרי שיודעים זאת טוב, צריך להתבונן בזה. להעביר את זה במחשבה. כל יום לפני התפילה. במהלך הזמן, מתחברים לזה. זה מרגש. ואז התפילה היא אחרת לגמרי! מרגישים שנמצאים לפני מלך מלכי המלכים. מרגישים את האפסיות שלנו. מתבטלים. במילא אחר כך, כל היום משתנה. הלימוד אחרת. העבודה אחרת. האהבת ישראל. הכל. חיים כמו בגאולה. מי שמתפלל, חי חיים ברמה אחרת לגמרי.

דווקא בדור הגאולה

ישנם כאלו שהקלו לעצמם בעניין ה'עבודה', עם התירוץ שנמצאים כבר בימות המשיח וכו'.. אבל האמת היא, שהרבי מלך המשיח הבהיר לנו בצורה הכי ברורה שכל ה'עבודה' נשארה ובתוקף יותר מקודם. הרבי חילק את קונטרס 'עץ החיים' שעות ארוכות לכל אחד ואחד בשנת תשנ"א.

ויחד עם עצם החלוקה, הרבי שליט"א הסביר בשיחה אודות חלוקת הקונטרס, שהחלוקה של קונטרס 'עץ החיים' לכל אחד, היא בכדי שנדע שכל הדרישות שכתובות בקונטרס, הינם עדכניות ובתוקף גדול יותר מקודם, מאחר שנמצאים כבר בערב הגאולה. זאת אומרת שדווקא כעת צריכים להשקיע הרבה יותר בתפילה באריכות.. בכלל, אם נעיין בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב נראה, שדווקא בתקופה שלנו שהיא רגע ממש לפני הגאולה, הרבי תובע עבודת השם נעלית באין ערוך מקודם.. כל אחד יכול להיות צדיק.. לחיות כבר עכשיו כמו בימות המשיח..

במילא מובן, שלא רק שישנו עניין 'עבודת התפילה' גם בתקופתנו, אלא כעת הדרישה מאיתנו להתפלל באריכות, היא הרבה יותר מקודם. ודווקא על ידי ההתעסקות ב'עבודת התפילה' ניתן לממש את רצונו של הרבי מלך המשיח, 'לחיות משיח' כעת, ולהביא לגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

•••

• אסור להתפלל במניין ללא חדר שני ל'עובדים'

'להתראות עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא הוא רק בתוך התפלה.. וזו היא הסיבה שמאריכים בתפלה, ומחכים בתוך התפלה בשביל להתראות עם אור אין סוף ב״ה. בזמנים הקודמים היו בונים מנין עם 'חדר שני' (עבור המאריכים בתפלה), שהיו קוראים לו 'חב״דניצע'. בזמן אדמו״ר האמצעי בנו מנין בעיר מקוליענע סמוך לליובאוויטש, בלי חב״דניצע. ואמר אדמו״ר האמצעי שלא יתפללו שם. מנין בלי חב״דניצע אסור לומר שם 'קדושה' ו'ברכו'. אם כן מתפללים באריכות או לא, אבל חב״דניצע צריך להיות'.

ספר השיחות ה'תש״א, תרגום מאידיש, עמוד 42

• תפילה באריכות – אף שהוא בצביעות..

החסיד ר' אייזיק מהומיל סיפר: פעם בא אחד לפני כ״ק אדמו״ר ה'צמח צדק', והתלונן על אחד החסידים המתפלל באריכות, שאין זה אמיתי אצלו, כי הוא לא שייך לזה כלל, והוא פשוט צבוע, ומתפלל באריכות בשביל יוהרא. והשיב הרבי: 'בעניין הצבעים האנשים אינם דומים זה לזה. כל אחד נמשך לצבע אחר, ובוחר לעצמו צבע מסוים. ולדוגמא, אני אוהב צבע זה דווקא, שיהודי מתפלל באריכות ואף שהוא צבוע ואינו שייך לזה כלל ואפילו רחוק מזה לגמרי'..

• כשמתפללים ב'עבודה' הכל אפשר לתקן!

יש פתגם אצל חסידים, כי יש שלוש 'שנית': נפש השנית, חדר שני, ופסח שני. א] נפש השנית הנשמה האלקית, שאדמו"ר הזקן גילה בפרק ב' בתניא. ב] חדר שני כידוע שבתי הכנסת של החסידים היו בונים עם חדר שני הנקרא חב״דניצע (שבו מתפללים באריכות ההתבוננות בגדולת ה׳). בשביל מי בנו זאת? בשביל חסידים בעלי בתים. הם ידעו שצריכים להיכנס להתפלל בחב״ד׳ניצע. ג] פסח שני שענינו הוא, שאין דבר אבוד. תמיד אפשר לתקן, אפילו מי שהיה טמא, ובדרך רחוקה ואפילו לכם (שירד ונתרחק ברצונו הטוב), ומכל מקום אפשר לתקן. הנה כאשר לוקחים את הנפש השנית, ונכנסים איתה לתוך החדר השני, אז נעשה הפסח שני, היינו שעל ידי זה מתקנים את כל הפגמים.

ספר השיחות תש״א, עמוד 114