בשם כל ישראל | הרב אפרים ארנברג

אחד מהנושאים ששוזרים את ספרי החסידות כולם, מן הקצה אל הקצה, הוא השאיפה לבניית תודעה ציבורית אצל כל יחיד מישראל שאצל כל אדם פרטי תהיה הזדהות מוחלטת עם הכלל; החל מתורות המדריכות את האדם לכוון את תפילותיו עבור צער השכינה או להזדהות עם כאב הדור, דרך ביאורים כיצד קיום מצווה פרטית מזכה את הרבים, ועד להתבוננות במתיקותו של החיבור עם יהודי שני. תפיסת היהודי את עצמו כחלק ממכלול של גוף אחד היא מאבני היסוד בעבודת הבורא.

ברם, עד כמה שתחושת הקרבה והשבטיוּת הבסיסית הינה יסודית לעבודת ה', באופן מפתיע דווקא התעלות רוחנית עלולה להיות זו שתאפיל עליה.

הדבר קשור עם האופן שבו אנו מבינים את שגרת חיינו:

לאורך היום האדם חש שהוא מעורב עם הבריות עובדים יחד, מבלים בצוותא וכדומה. לעומת זאת, בזמנים חריגים תפילה ולימוד, חגים ומועדים, או סתם רגעי-התעוררות מזדמנים הוא מתנתק מהשגרה ומרצף החיים ומתעלה לפנות לאלוקיו. ייתכן שאצל אחד זה קורה רק בזמנים ייחודיים, כגון יום כיפור או רגעי-שיא אחרים, ולעומתו ייתכן אדם שמפנה את דעתו לחלוטין שלוש פעמים בכל יום שחרית, מנחה וערבית; אך אלה כמו אלה נוטים להתייחס אל הפנייה שלהם לה' כיציאה ממקומם הטבעי והשגרתי. במובן הזה ניכר גם הבדל גדול בין בני האדם השונים: ישנם "בעלי מדרגה", ששגרת יומם מלאה ברגעי-התעלות מעין אלה; ולעומתם ייתכנו פלחים נרחבים בציבור אשר עצם המושגים "תפילה" או "קרבת ה'" נדמים להם כזרים לחלוטין.

בראייה מעין זו, המבחינה בשוני הגדול בין בני האדם מחד, ומאידך גם רואה בהתעלות תנועה מחודשת החורגת מטבע האדם הפשוט אזי קרבת ה' אכן מעצימה את התנשאותו של האדם. הרי 'רגעי התעלות' כשמם כן הם זמנים שבהם האדם חש נעלה ומרומם מסביבתו. ככל שקרבת ה' נדמית כיציאה לעבר מעלה מחודשת, כך נדמה לאדם כי הוא נתון במקום מובדל, כזה שהציבור שסביבו אינו שותף לו. לכן נוכחות זו בנפש של אדם מסוים עלולה להיות מלווה בתחושת פרישוּת (ואף עליונוּת) מן הכלל, אשר נדמה לו כסתמי ונחות.

כך עלול להיווצר מצב מתמיה: במקום שקרבת ה' תעצים את תחושת הערבות וההדדיות, דווקא היא זו המזמינה פרישות מתנשאת. ככל שהאדם מתעורר בתדירות גדולה יותר, כך הוא פחות מעורב עם הבריות ועם מציאותם ה'סתמית'.

בכדי למוסס את דמיונותיו לגבי מדרגות ומעלות עצמיות, ויחד עם זאת למגר את תחושת הניכור וההתנשאות שעלולה להתלוות אליהם, על האדם לשקול מחדש את הדרך שבה הוא מבין את ההתעוררות המפעמת בקרבו, הן ביחס לעצמו והן ביחס לכלל. אומנם נכון הדבר שרגעי תפילה או קרבת ה' אינם ממלאים את כל שגרת יומו, ובדומה לכך ישנם יהודים רבים שהופעות אלו חריגות להם אף הרבה יותר מאשר לו; אך מכל מקום, לא יציאה למעלה מחודשת יש כאן, כי אם הצפה וחשיפה של ממד נסתר ומודחק.

באופן מהותי, הפנייה של יהודי בתפילה לה', וכמוה גם ההתעוררות לקיום מצווה, לימוד תורה או עשיית חסד, אינם קומה מחודשת שנפעלה בו מנסיבות כאלו ואחרות. ההיפך הוא הנכון: מצד טבעו, היה כל יהודי מסור ונתון באלוקיו ובעבודתו באופן תדיר, ואילו הנסיבות הן אלו שמונעות ממנו 'לזרום' בטבע האלוקי. עומס העבודה, עול הפרנסה, גידול הילדים ועוד מגוון אחריוּיוֹת מעסיקים את דעת האדם לאורך שגרת יומו וחייו, ומתוך כך דעתו טרודה ואין בו פנאי לחוש את געגועי הנשמה המפעמים בקרבו. כאשר יהודי מוצא עצמו פנוי בשבת, בטיול אחרי צבא, או סתם כך בשעות הערב הריקות או-אז הוא מתעורר לפתע לחוש את אותו צימאון שהיה שם תמיד.

נדמה שהסתכלות כזו הופכת את התמונה. לא התעלות יש כאן, כי אם התפנוּת. לא חידוש, כי אם חשיפה. אותו רגע של התעוררות, שייתכן ויהיה נדיר ושרירותי, איננו מציאות חריגה. זוהי ברירת המחדל שאליה האדם נחשף כאשר הוא מתפנה מכל עיסוקיו, והיא מעידה על כללות אישיותו. בראייה מעין זו ניתן לומר שהאדם מתפלל כל היום. באופן תדיר, מיום היוולדו ועד ליום מותו, מפעמת בו תשוקה לפנות לה'. אותן חוויות שזורמות לתוך המודעות בזמנים שמאפשרים זאת, רק מעידות על התשתית שניצבת בבסיסי הנפשות של כולם בשווה. לא זו בלבד שבהתעוררות אין יציאה של האדם מעצמו; במידה רבה, אלו הם הרגעים היחידים שבהם הוא חוזר לעצמו באמת.

הדבר נכון גם בין אדם לאדם: התעוררותו של יהודי אחד אינה אלא הצפה של ממד משותף הקיים בתשתית האישיות של כולנו. לא רק שבחוויית ההתעוררות אין חריגה מהכלל; זוהי חוויית הכלל עצמה חוויה שמשותפת לכולנו באופן שווה.

אותו יהודי שמתעורר לה' אינו פורש בכך מן הציבור. אין בו מעלה חריגה או מדרגה נשגבת ומחודשת. בסך הכול הוא יותר פנוי ופחות טרוד, וממילא הוא חשוף באופן מוחשי למכנה המשותף הרחב ביותר של עם ישראל געגועיו לה'. אדרבה, במידה רבה הופעתה של חוויה זו אצל אדם מסוים היא בזכות הפנאי שלו, פנאי שאולי אפילו נובע מכך שחברו 'סופג' עבורו עיסוקים רבים. אותה חוויה אינה ייחודית ליהודי מסוים; היא צפה אצלו רק משום שמכלול 'חלוקת התפקידים' בעם אִפשר לו את אותה פניות.

אם כן, התעוררותו של יהודי פרטי כמוה כרגע פרטי ביום אותו רגע של התעוררות שמעיד על התשתית המושתקת ברקע החיים. כך, דבקותו של יהודי מסוים מעידה על הכלל, על הגעגועים המפעמים בלב כלל ישראל געגועים שמטבעם צפים להם, פעם פה ופעם שם.