פרופסור, מרוב רעש כבר לא שומעים.

מה שלומך אמיר ? איך אתה מרגיש? מתי תוכל לחזור לשגרה?

האלימות כלפיך היא דבר מגונה, מגונה ביותר, בלי ספק. מצד שני מה ציפית מקוף שיעשה כשהוא רואה בן אדם? אבל בכל מקרה, לזרוק כיסא על אדם זה אלים ורקוב.

אישית, לא יצא לי באמת להכיר אותך קודם האירוע, אבל ככל שאני תוהה על קנקנך כעת, אני מבין שלא ממש הפסדתי.

כשתקרא בפעם הבאה למזרחי "קוף" אני ארגיש כאילו גם אני חטפתי כיסא לפנים. כשתאמר שאתה לא ציוני, ארגיש כאילו חטפתי עוד אחד. אולם ההבדל בין הכיסא שאני חטפתי לבין זה שאתה קיבלת לפנים, הוא שאתה כבר לא תחטוף אותו יותר, אני לעומת זאת אמשיך לסבול.

את האמת, כשמזמינים אותך לאולפן טלוויזיה, למישהו אכפת מה יש לך לומר? יש מישהו שזה באמת מעניין אותו? אז תדבר שוב על הקופים, והמערות, והאפרטהייד, ועל המרוקאים שלא היו צריכים לבוא הנה.  למי אכפת ? מה זה משנה מה תאמר ? כולנו נגנה, נתנצל, ונמשיך הלאה, אל האייטם הבא. אתה בסך הכל עוד בובת גרב של העורכים בתקשורת הישראלית. תבוא, איתך גם יבוא הרייטינג, (נכון, אמנם נכין דלי הקאה), ונתקדם הלאה.

צר לי עליך אמיר, אתה פרופסור, לא עוד "קוף". אתה בעל שם, אתה מישהו שאנשים מזהים ברחוב. בכנות, אמיר, מרתק אותי לדעת מה גורם לאדם להגיע לכזו כמות של שנאה וסלידה מהאחר.

זה הרי אף פעם לא היה דיון אינטלקטואלי טהור, זה ברור שהמניעים בביטויים כל כך הרסניים הם נפשיים, ולא רציונאלים.

אז מה היסוד הנפשי שממנו יכולים להגיע ביטויים שכאלה?

עלבונות בלתי מתקבלים על הדעת, וגזענות חריגה כל כך?

ממך אני לומד שהאקדמיה, והחלק האינטלקט שבנו, לא  הוא לא תמיד הכוח המהותי והבכיר בחיי האדם.

לפני האינטלקט יש צורך ברור שהנפש תיהיה מאוזנת ובריאה.

אחרי שתסיים את הסאגה הרפואית הזאת, ותבריא, תחזור לשבת באולפן, ותמשיך, ואנחנו נתכווץ במקום, ואולי נמלמל לעצמנו בשקט "אולי כבר עדיף לזרוק עליו כיסא".