מוצאי יום המודעות לאלימות נגד נשים

ב 25.11 צוין ברחבי העולם יום המודעות לאלימות נגד נשים.
הכתבות והקמפיינים הפנו שוב ושוב אצבע מאשימה כלפי הממשלה, הצעדים שהיא נוקטת, התקציבים החסרים, הכישלונות והסטטיסטיקה.

האשמת המדינה בכשלון בטיפול באלימות חוזרת על עצמה שנה אחרי שנה, בלי שינוי.

ואני באמת שואלת את עצמי, למה המדינה נכשלת?
מה המטרה?
מה הכלים שננקטים?
האם יש פיתרון בכלל?

המטרה נשמעת מאד פשוטה, מיגור האלימות בתוך המשפחה.
האם זו מטרה אפשרית בכלל?
האם אפשר להוציא מטבע האדם את יצר האלימות?
נגיד שמדינה כלשהיא, הייתה מגדירה את האלימות בין אחים במשפחה כנגע שצריך לבער, מה הייתם אומרים על זה?
לי זה ברור לחלוטין שאי אפשר לבער את הצרה הזו של הרמת ידיים במריבות בין אחים,
אולי קמפיין ועוד קמפיין הם כמו מים לפרחים מפלסטיק?
כבר כל הגברים יודעים שאלימות זה רע – בלהט הרגע זה לא עוזר.
כבר כל הנשים המוכות יודעות שהן מוכות – ועדיין לא כולן קמות ועוזבות.
ומה עם כל מקרים של מקרה אלימות ראשונה שמסתיים ברצח?
איך המדינה יכלה בכלל למנוע את הרצח של מיכל סלה?
לדעתי כל תקציב הביטחון + הפיכת המדינה למדינה ללא זכויות אזרח, שבכל בית מוצבת מצלמה.
עדיין לא יכולים למנוע מקרי רצח כאלו.
השינוי צריך להיות שונה ומקורי
לא עוד קמפיין לעוס.

חזרתי אחורה למקרי האלימות הקשים ביותר שידעה המדינה,
פרשיות אליאור חן ודניאל אמבש.
פרשיות שבהן ילדים ונשים היו בסכנת חיים יומיומית.
אם המדינה לא הצליחה לפתור את המצוקות שלהם בזמן, למה נראה לנו שעם מליון לפה מליון לשם בתקציב, אפשר יהיה לפתור משהו?
בעיניי הפיתרון הראשוני והאקוטי ביותר, נמצא מתחת לאף ולא דורש משאבים מיוחדים.
המדינה מחויבת לפיתרון הזה כבר שנים, אבל פשוט מתרשלת בהפעלתו.

מצטטת מאתר משרד החינוך
המחלקה לביקור סדיר הוקמה מתוקף חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 ופועלת לאכיפתו מתוקף חוזר מנכ"ל, מביקור סדיר למניעת נשירה – 2017. המחלקה מונה כ-720 קציני ביקור סדיר המתפקדים ופועלים ברשויות המקומיות מתוקף חוזר משרד הפנים, ובאחריותה לאתר תלמידים בסכנת נשירה ממערכות חינוכיות תוך קידום זכותו של כל תלמיד ללמוד במסגרת שתאפשר לו לממש באופן מיטבי את הפוטנציאל האישי שלו.

במקרי האלימות הקשים שהזכרתי למעלה, איפה היה קצין הביקור הסדיר?
האם הוא, או משרד החינוך נשפטו על כך שהוא התרשל טוטאלית בביצוע התפקיד?

אם אני אסכם מאות מקרי התעללות שהתרחשו בארץ ובחו"ל, המכנה המשותף יהיה, ילדים שלא מגיעים ללימודים, ורשויות חוק שמעלימות עין.

למדינה יש את הכלים, את אנשי המקצוע, משכורות משולמות לקציני חינוך

אבל התוצאות מבחינתי אפס בריבוע.

למדינה יש אמצעים טכנולוגיים לוודא את שלומו של כל תלמיד שמחסיר לימודים תקופה ארוכה,וברור לי שבדיקה כזו הייתה מצילה הרבה ילדים ואמהות.
אבל יותר קל לצאת פעם בשנה באיזה קמפיין