העיקר הכוונה…

ערב חג הסוכות. מהשנים הקשוחות האלה. אין הרבה זמן בין יום הכיפור לחג הסוכות. הוא החליט שהשנה הוא מגיע רגוע לחג. הוא עשה רשימה מסודרת עמוסת מטלות. משהו שיוביל אותו בכאוס הטרום-חגי. ביום הראשון הוא יצא לרחובה של עיר. אם הוא חשב שיש פקקים בכביש הוא גילה שהפקקים האמיתיים נמצאים דווקא על המדרכות. באותם מדרכות הוא נלחם על מקומו מול העגלות היוקרתיות או הפחות שהשתלטו על המרחב. הוא ציפה לראות בעגלות ילדים. אבל הילדים היו קישוט בעלמא לצד אינספור השקיות שמילאו כל עגלה כך שהשטח שלה הכפיל ושילש את עצמו מהשטח המקורי.  

בסוף זה קרה. הוא הגע למכירה השכונתית. הייתה לו בעיה קטנה. מכל העומס הוא לא באמת הספיק ללמוד את הלכות ד' מינים. אז הוא התחיל לזרום עם הסיטואציה. הוא קנה זכוכית מגדלת ב"הכל בשקל". הוא שלף אותה בידענות והתחיל לבחון לולבים. בלולב השלישי הוא הבין שאין לו מושג על מה הוא מסתכל והאם שם הוא צריך לחפש "בלעטלך" או "לבלוב". בצר לו הוא ניסה לפנות בשקט לאחד ממורי ההוראה הפזורים לאורך המכירה. התוכנית שלו הייתה לשאול איזה שאלה שלא תסגיר את הבורות שלו אבל כל מה שיצא לו זה "האם זה שווה את המחיר?" המורה הוראה חייך ואמר לו להביא לולב אחר. לאחר כמה ימים או שנים הוא יצא מהמכירה בשן ועין. בעיקר בעין. בגלל איזה אברך שחיפש לידו לולב ארוך מאוד והחליט שהעין שלו תשמש פלטפורמה טובה לניסויים כלשהם.

טוב. שלב הבא. קניות לחג. החנות הבטיחה לו בלי טריקים ובלי שטיקים להיות מאושר. הוא לא הבין למה קוראים לחנות "אושר עד", כשהמצב בפנים סימן שהוא הולך "להישאר לעד" שם. למרבה התדהמה גם שם יש ד' מינים. הוא ביקש להימלט כל עוד רוחו בו למחלקת הקפואים, אבל בדרך לשם יש פקק עגלות מסוג אחר. בצר לו הוא החליט למקם את העגלה באמצע החנות. ואז הוא התחיל במירוץ. המירוץ צלח זמן מה עד שהוא החליק על סבון שנפתח היישר לתוך המבצע הנהדר של "שלש טיטולים במאה" מה שסייע לו להתייבש מהר.

הלאה. סוכה. הניסיון לבנות אותה מהר היה כמובן כושל, לאחר שאשתו פיקחה בעיניים יוקדות שהמשקל שלו יציב תחת הסולם הרעוע. המבט האשם שלו למראה הסולם המתנדנד התחלף בהצטדקות. הנימוק הכי טוב שהוא מצא לעלייה חסרת הגבולות שלו במשקל היה איזה גמגום שקשור במתקפת הקינוחים שחמותו הכינה בראש השנה.

טוב סוכה יש, ד' מינים יש. דג סלומון קפוא יש. מה נותר? המצווה. המצווה הכי חשובה של ערב החג. "ושמח את אשתו ברגל". מבחינתו זה פשוטו כמשמעו. בשביל לשמח אותה הוא יודע שהוא יצטרך ללכת ברגל, והרבה. הוא נשם עמוק. ואז נשם שוב. לאחר מכן הציע לאשתו בדחילו ורחימו לצאת לקנות בגד לחג. "אין לי כח לעומס" היא אמרה. אבל המצווה מה תהיה עליה?

לאחר תחנונים ושבועה בתקיעת כף שהוא לא יאבד את הסבלנות במהלך החיפושים ולא יפסול כל בגד שיעבור את הרף, יצאו השניים לחיפוש. את הקטן הם הניחו בעגלה. הוא מלמל חרישית פרקי תהילים שהפעם, הלוואי והפעם זה יהיה מהר. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כמובן שהיא הלכה לחנות הכי עמוסה בעיר. אין כניסה לאנשים בעלי ציציות ולעגלות. כל מה שנותר לו זה לעמוד מחוץ לחנות במרכז העיר. בהתחלה הוא ניסה לשחק אותה כאילו הוא מחכה למישהו, אך ככל שהזמן עבר ומבטו הנואש הלך והתרחב לא היה אדם ברחוב שעשוי היה לפספס למה בדיוק הוא מחכה.

למזלו, הוא לא היה לבד. לצידו עמדו חבורת האומללים שהמתינו גם הם בייאוש מוחלט שהרבנית שלהם תמצא משהו ראוי לבת מלך שהיא. לצידו עמד האברך שכבר השלים מר גורלו. נכנס למין בועה. מידי פעם אשתו עמדה בפתח ודרשה את דעתו שוב ושוב. בהתחלה מבחינתו הכל "יפה", "מושלם" "יציאה של החיים". בהמשך, הוא כבר שכח איך מדברים, הוא הוציא מלמולים לא ברורים. הילדה הקטנה שהייתה בעגלה צרחה וצרחה אך הוא עמוק בבועה. מידי פעם זרק לה כל מיני מאכלים שהיא בתורה השליחה אותם לכל העוברים ושבים ההמומים.

ממולו, האבא הזחוח שאמר לבנות שלו שהוא משלם רק אם הם ייצאו מהר. הם כמובן בחרו את השמלות הכי יקרות ויצאו במהירות. הוא היה מאושר. הוא אמר לכל מי שרוצה לשמוע שלא מעניין אותו הדו"ח שהוא יקבל בעקבות כך שהוא לא טרח אפילו לחפש חנייה, העיקר שהם מתקתקות את העניין. לצד האב עמד ההוא שכל פרצופו אמר "התחתנתי לפני יומיים". האנרגיות שלו לא נגמרו לרגע. אשתו יצאה ושבה שוב ושוב והיה לו המון אבל המון מה לומר לה. ייתכן שהסיפור שלהם נגמר במילים "והם חיים שם עד עצם היום הזה".

לצד רבים אומללים נוספים, עמד ידידנו בתקווה שאולי הפעם זה יהיה אחרת. ואכן, מזלו האיר לו פנים. זה היה אחרת. היא יצאה אליו לבושה עם פנים זורחות. "אני חושבת שמצאתי". אמרה בהתרגשות. אממה, הדבר שהיא לבשה היה נראה תערובת של מספר מפות שולחן שחיברו אותם ביחד. הוא שתק קימעא ושאל על המחיר. דווקא היה לא נורא. הוא כמעט אבל כמעט התפתה לומר לה שזה יפה. אך הלב לא נתן לו. הוא מלמל בבושת פנים שהוא פחות התחבר. "סבבה" היא אמרה. ואז… נפתחו שערי הגיהנום.

העונש שלו הגיע במיידי. היא החלה לצאת ולהיכנס שוב ושוב. ככל שהוא אמר "יפה מאודדדד", היא סירבה בתוקף להאמין. בסוף, שהגיע הרגע המיוחל והיא מצאה משהו שהיא הייתה מרוצה ממנו. כמובן שזה היה הבגד הכי יקר בחנות. כשהוא שמע את המחיר הוא השתנק קימעא. לאחר מריבונת קצרה הוא אישר. אך התגובה הייתה "בעצם לא. הגיזרה לא משהו".

בשקט ובדממה הם צעדו הביתה חזרה. כשהם עלו היא אמרה בשקט  "העיקר הכוונה"…