השמנה , הפרעות אכילה ודימוי הגוף לפי הפסיכולוגיה חלק א'

עמיחי לוי יועץ זוגי ומטפל רגשי
במחלקת שלום בית ונפשי בשאלתי בארגון הידברות
יור' "זוגיות" מכון לאבחון וטיפול זוגי/רגשי                                                                                              ייעוץ ומתן מענה בכל שאלה  במייל –  

נבקשכם עתה להתנסות בניבוי. אנו עומדים להציע משולש פיצה לסטודנט  מהי, לדעתכם, הסבירות שהוא יאכל אותו? האם אתם מוכנים לנחש? תשובתכם תהיה, מן הסתם, "אנו זקוקים למידע נוסף". קודם שתנבאו ניבוי כזה. תרצו, בוודאי, לקבל מידע פנימי: האם אכל דיו? האם הוא מנסה לשמור על הגזרה? תרצו גם לקבל מידע חיצוני: האם הפיצה טעימה? האם יש בסביבה חברים שיחלקו אתו את הפיצה ויארחו לו לחברה? אתם רואים אפוא כי עלינו להשקיע מאמץ מה כדי להסביר אילו סוגי כוחות עשויים להשפיע אפילו על תוצאה פשוטה דוגמת זו שלפנינו: האם מישהו יאכל או לא יאכל משולש פיצה. נתחיל את דיוננו בתיאור כמה מן התהליכים הפיזיולוגיים שהאבולוציה סיפקה לוויסות האכילה.

הפיזיולוגיה של האכילה

מתי מודיע לנו גופנו כי הגיע הזמן לאכול? צוידנו במגוון מנגנונים התורמים לתחושת הרעב או השובע שלנו . כדי לווסת צריכת מזון ביעילות, על האורגניזמים להיות מצוידים במנגנונים המסוגלים לבצע את ארבע המשימות האלה: 1. לאתר צורך פנימי במזון; 2. ליזום התנהגות אכילה ולארגן אותה; 3. לנטר את כמות המזון הנאכל ואת איכותו; 4. לגלות מתי נצרך מזון די הצורך ולעצור את האכילה.

חוקרים ניסו להבין תהליכים אלה בייחסם אותם למנגנונים היקפיים בחלקים שונים של הגוף, דוגמת התכווצויות בקיבה או למנגנונים מרכזיים  במוח, דוגמת תפקוד ההיפותלמוס. נדון להלן בתהליכים אלה בהרחבה.

תגובות היקפיות

מניין מגיעות תחושות הרעב? האם הקיבה שולחת אותות מצוקה לציין שהיא ריקה? על־פי וולטר קאנון פיזיולוג חלוץ בתחום, פעילות הקיבה בבטן ריקה היא הגורם היחיד לרעב. כדי לבחון השערה זו אימן את עצמו סטודנט אמיץ בשם א"ל וושברן לבלוע בלון לא מנופח, שהיה צמוד לשפופרת עשויה גומי. הקצה השני של השפופרת היה מחובר למכשיר, שרשם את השינויים בלחץ האוויר. קאנון ניפח את הבלון בקיבתו של וושברן. כשקיבתו של הסטודנט התכווצה, השתחרר אוויר מן הבלון והפעיל את מכשיר הרישום. נמצא כי דיווחיו של וושברן על כאבי בטן מחמת רעב היו מתואמים עם תקופות שבהן הראה הרישום כי בטנו התכווצה מאוד, אך לא עם תקופות שבהן היה רישום כי בטנו התנפחה. קאנון היה סבור שהוכיח, כי התכווצויות בקיבה גורמות לתחושת רעב ההליך של קאנון וּוֶ ושברן היה, אמנם, מתוחכם

 אך מחקרים מאוחרים יותר הראו, כי התכווצויות בבטן אינן אפילו בגדר תנאי הכרחי לרעב. הזרקת סוכראל תוך מחזור הדם מפסיקה את ההתכווצויות אך לא את רעבונו של בעל חיים שקיבתו ריקה. מטופלים אנושיים שקיבתם הוסרה כליל עדיין חווים כאבי רעב וחולדות בלא קיבה עדיין לומדות להתמצא במבוך כשמתגמלים אותן במזון אם כן, על אף שתחושות שמקורן בקיבה עשויות למלא תפקיד באופן שבו בני אדם חווים על־פי־רוב רעב, הן אינן מספקות הסבר מלא לשאלות כיצד מזהה הגוף את הצורך שלו במזון ומה מניע אותו לאכול.ייתכן שאין צורך בבטן ריקה כדי לחוש רעב, אך האם בטן "מלאה" מפסיקה את האכילה?

מחקרים מראים, כי התנפחות הקיבה הנגרמת בעקבות אכילה ולא בשל בלון מנופח גורמת לפרט להפסיק לאכול כלומר, הגוף רגיש למקור הלחץ בקיבה. גם תחושת המזון בפה היא מקור היקפי לרמזי תחושת שובע  רמזים רלוונטיים להרגשת שובע ומלאוּת. אולי הבחנתם כי התלהבותכם מטעמים, אפילו של המאכלים האהובים עליכם, הולכת ופוחתת במהלך ארוחה. תופעה זו נקראת בשם שובע ייחודי לחוש מזון עתיר בקלוריות ובחלבונים יוצר תחושת שובע גדולה יותר ממזון דל־קלוריות ודל בחלבונים . ייתכן כי ההפחתה המידית בהעדפה של סוגי מזון אלה העשירים בקלוריות ובחלבונים היא אחת הדרכים שבהן מווסת הגוף את קליטת המזון. עם זאת, המילה "ייחודי" בצירוף שובע ייחודי לחוש משמעה כי תחושת השובע חלה על טעמים ייחודיים ולא על המזון עצמו.

בניסוי אחד הגיעו המשתתפים לתחושת שובע ממאכלים מסוימים דוגמת אננס או מלפפונים. אך כאשר חל שינוי קל בטעמי המזון עם הוספת קצפת בטעם וניל או מלח ופלפל גילו המשתתפים עניין מחודש בפריטי המזון על־פי מחקר זה, מגוון של טעמי מזון כפי שקיים בארוחות רבות שהמנות בהן מרובות עלול לפעול נגד סימנים גופניים אחרים המאותתים לנו כי כבר אכלנו די צורכנו.נשוב כעת למנגנוני המוח המעורבים בהתנהגויות אכילה, המקום שבו נאסף יחד המידע מן המקורות ההיקפיים.

תגובות מרכזיות

לעתים קרובות קורה שתיאוריות פשוטות על מרכזי המוח המתחילים אכילה ומפסיקים אותה, מניחות את היסודות למחקרים מורכבים יותר. התיאוריות המוקדמות ביותר על שליטת המוח באכילה צמחו סביב תצפיות על ההיפותלמוס הצדי ועל ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי מן המחקר עלה, כי כאשר נפגע או נהרס ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי או שההיפותלמוס הצדי היה מגורה, צרך בעל החיים כמות מזון גדולה יותר. כאשר היה ההליך הפוך, וההיפותלמוס הצדי נפגע או נהרס או שההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי היה מגורה, צרך בעל החיים פחות מזון. תצפיות אלה נתנו תנופה לפיתוח מודל המרכז הכפול, שעל־פיו נתפס ההיפותלמוס הצדי כ"מרכז הרעב" ואילו ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי כ"מרכז השובע".ואולם, נתונים מאוחרים יותר לא איששו תיאוריה זו.

לדוגמה, עכברים עם פגיעות בהיפותלמוס הגחוני־מדיאלי מפריזים באכילה רק כשהמזון טעים להם. הם נמנעים באופן מוחלט מאכילת מזון שאינו טעים. מכאן, ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי אינו יכול להיות רק מרכז פשוט המאותת "אכול עוד" או "אל תאכל עוד" סוג האות תלוי בסוג המזון. למעשה, הרס ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי עשוי, במידה מסוימת, להביא בעקבותיו הגזמה בתגובות רפלקס רגילות למזון. אם רפלקס התגובה של חולדה למזון טעים הוא לאכול אותו, תתבטא התגובה המוגזמת באכילת־יתר. אם רפלקס התגובה של חולדה להימנע ממזון לא טעים הוא הקאה, הרי שהתגובה המוגזמת יכולה להיות הימנעות מוחלטת של החולדה מלאכול.

נתמקד כעת בדרך שבה ההיפותלמוס הצדי וההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי מבצעים את המטלות שהמוח מטיל עליהם. מקצת המידע החשוב ביותר שבו משתמשים ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי וההיפותלמוס הצדי כדי לווסת אכילה מגיע ממחזור הדם  סוכר בצורת גלוקוזה בדם ושומן הם מקורות האנרגיה של חילוף החומרים. שני האותות הבסיסיים המעוררים אכילה מגיעים מן הקולטנים המנטרים את רמות הסוכר והשומן בדם. כאשר רמת הגלוקוזה המאוחסנת נמוכה או בלתי זמינה לחילוף החומרים, אותות מתאי קולטנים בכבד נשלחים להיפותלמוס הצדי שבו נוירונים, המתפקדים כגלאי גלוקוזה, משנים את פעילותם בתגובה על מידע זה. נוירוני היפותלמוס אחרים עשויים לגלות שינויים בחומצות השומן החופשיות וברמות האינסולין במחזור הדם. נראה כי נוירונים אלה מפעילים יחד מערכות תיאבון באזור הצדי של ההיפותלמוס ומעוררים התנהגות אכילה. אותות שלפיהם יש בדם רמה גבוהה של גלוקוזה או חומצות שומן משמשים את ההיפותלמוס הגחוני־מדיאלי לעצירת התנהגויות אכילה עד כה ראינו כי יש לנו מערכות גוף היוזמות אכילה ועוצרות אותה.

עם זאת, ניסיונכם האישי הרב בוודאי לימד אתכם כי הצורך במזון אינו תלוי באופן בלעדי ברמזים שהגוף מחולל. נראה כעת מהם הגורמים הפסיכולוגיים המניעים אותנו לצרוך יותר מזון או פחות מזון.

הפסיכולוגיה של האכילה

ראינו כי גופנו מצויד במגוון מנגנונים המווסתים את כמות המזון שאנו אוכלים. אך האם אנו אוכלים אך ורק בתגובה לרעב? התשובה תהיה, מן הסתם, "כמובן שלא!". אם תחשבו על המזון שאכלתם ביומיים האחרונים, תוכלו בוודאי להיזכר בהזדמנויות אחדות שבהן לא היה דבר וחצי דבר בין מה שאכלתם ומתי שאכלתם לבין רעב. נפתח את דיוננו בסקירת ההשפעה של התרבות על מה שאנו אוכלים ועל הכמות שאנו אוכלים. בהמשך נתמקד בדרכים שבהן מנסים בני אדם לשלוט באכילה שלהם כדי להשפיע על עיצוב הגוף ומידותיו נבחן מקצת השורשים של אכילת יתר ודיאטת הרזיה ונראה את תוצאותיהן. לאחר מכן נתאר כיצד הפרעות אכילה עלולות להתעורר כתגובה קיצונית של אנשים המוטרדים מדימוי גופם וממשקלם.

השפעת התרבות על אכילה

כיצד אתם מחליטים מתי לאכול ומה לאכול? כדי להשיב על שאלה זו, נברר תחילה את השפעתה של התרבות. לדוגמה, אנשים בעולם המערבי אוכלים לרוב שלוש ארוחות ביום בזמנים קבועים. זמני הארוחות נשענים על נורמות חברתיות יותר מאשר על אותות המגיעים מן הגוף. יתר על כן, רבים בוחרים מה לאכול על בסיס נורמות חברתיות או תרבותיות. האם הייתם נענים בחיוב לו הציעו לכם ארוחת דגים משובחת בחינם? תשובתכם עשויה להיות תלויה בהיותכם, למשל, צמחונים במקרה כזה, התשובה תהיה תלויה בסוג ההימנעות שלכם: האם אתם נמנעים ממאכלי בשר בלבד, אוכלים דגים או שמא טבעונים גמורים. דוגמה זו מציגה באופן ישיר את כוחה של התרבות לגבור על אותות המגיעים מן הגוף.

נרחיב את דיוננו בתרבות האכילה בארצות־הברית. אחד ממקורות המידע החשובים הוא ממשלת ארצות־הברית הממלאת תפקידים אחדים. ראשית, הממשלה מחליטה ומפקחת על מה שנתפס כ"גודל מנה" ואילו סוגי מידע תזונתי חייבים יצרנים לספק לצרכניהם. שנית, הממשלה מספקת מדי פעם עצות הנוגעות למרכיביה של תזונה בריאה. לדוגמה, משרד החקלאות האמריקני  מנפיק פרסומים כמו "מדריך תזונה לאמריקנים". פרסום זה מספק עצות כלליות בנושא שמירה על משקל ותרגול גופני בצד המלצות ספציפיות על האופן שבו יכולים בני אדם לשמור על תזונה בריאה. פרסומי הממשלה משקפים את הידע המדעי העדכני: ההמלצות משתנות במשך הזמן, עם התקדמות המדע. אין כל ספק כי ההנחיות לתזונה יעברו שנויים נוספים עוד במהלך חייכם. כמו כל עצה המבוססת על מחקר, חשוב להבין כיצד נתונים תומכים בהמלצות ככל שהם מצטברים.

לרוע המזל, היבטים אחרים של התרבות האמריקנית פועלים בניגוד להמלצות על תזונה בריאה. לדוגמה, מזון לא בריא זול יותר, באופן יחסי, ממזון בריא. תזונה בריאה עלולה להיות מחוץ להישג ידם של אנשים בעלי אמצעים מוגבלים. עובדה זו הובילה להשערה, שלפיה תזונתם של בני אדם תשתפר אם ישתנה פער המחירים בין מזון בריא למזון לא בריא.

באחד המחקרים שיתפה אחת מחנויות המזון בעיר אלבמה פעולה עם החוקרים והוזילה את מחירי מוצרי המזון הבריא  כאשר עלה המזון הבריא פחות צרכו אותו בני האדם יותר. מחקר מסוג זה תומך במסקנה שלפיה מקצת המחסומים העומדים בפני אכילה בריאה נובעים מאילוצים כלכליים.

עם זאת נותרה הבעיה בעינה התרבות האמריקנית מספקת הֶקשר חזק לאכילה לא בריאה. האפיון הבולט ביותר בהשוואה לתרבויות אחרות הוא גודל מנות המזון של האמריקנים. לדוגמה, חוקרים השוו בין גודלן היחסי של המנות בצרפת לבין גודלן בארצות־הברית בניסיון להסביר את מה שכינו בשם "הפרדוקס הצרפתי"  על אף שהצרפתים אוכלים מזון המכיל יותר שומן מן המזון של האמריקנים, הסבירות שהצרפתים יהיו בעלי משקל יתר קטנה במידה ניכרת. כדי להבין פרדוקס זה, מדדו החוקרים את גודל המנות במסעדות בפילדלפיה ובפריז. בממוצע, המנות בפילדלפיה היו גדולות ב־%25. כמו כן בדקו החוקרים את המצרכים במרשמים המופיעים בספרי בישול. במרשמים אמריקניים השתמשו בכמות גדולה יותר של בשר; במרשמים צרפתיים השתמשו יותר בירקות. זִכרו עובדה זו בעת הדיון על השמנת יתר ועל דיאטת הרזיה. מספר האנשים בעלי משקל יתר בצרפת הוא כשליש ממספרם בארצות־הברית.

המשך יבוא בכתבה הבאה .